הכל התחיל כשצפינו בהישרדות vip. בחיים שלי לא ראיתי הישרדות. בגלל הקורונה והשעמום אתי ואני התחלנו לצפות. כל פעם שבני ברוכים הופיע אתי אמרה לי שאני בדיוק כמוהו. ״מה אני לוזר? מכוער? נתלה על הגב של אחרים?״ יצאתי עליה למרות שאני כן נתלה. ״אתה לא שומע בדיוק כמוהו!״ איזה שטויות לא שומע עלק פשוט לא הלכתי לנקות את האוזניים. ״יש לי שמיעה שש שש. תראי איך שאני מנקה את האוזניים אני מקבל שמיעה של עטלף.״ היא לא צחקה והזמינה לי תור לניקוי אוזניים.

 

השיעור הראשון בסדנה למתקדמים של רן שריג. הגעתי מוקדם. התרגשתי כמו ילד קטן. תפסתי מקום בצד הכיתה. כל מה שעבר לי בראש בסיום השיעור זה שאני חייב לעבור מקום בשיעור הבא. איזה אקוסטיקה מחורבנת יש למקום הזה. לא שמעתי מה רן אומר או החברים לכיתה. גם כן ההגבלות ההזויות האלה למה אנחנו לא במוזה? שם לא הייתה לי את הבעיה הזו. לא סיפרתי לאף אחד. התביישתי. בשיעור הבא השתמשתי בטריק שלמדתי מחברים כבדי שמיעה. עברתי לשבת מול רן ולקרוא את השפתיים שלו. הבעיה שהוא זז כל שניה והיו חלקים שאיבדתי אותו. הבנתי שזה כבר יותר מרק ניקוי אוזניים.

 

״למה אתה סובל כל כך?״ אמא שלי שאלה אותי שניה לפני שטרקתי לה את הדלת בפנים בריב האחרון ביננו. השאלה הזו הדהדה לי במוח כי היא מעסיקה אותי בשנים האחרונות. ניסיתי להבין מהיכן שורש הבעיה ולמה אולי למרות התדמית החיובית שנוצרה לי ברשת בפנים, בתוכי סיגלתי והתמכרתי לתדמית של סובל. את התשובה מצאתי בתיק הרפואי שלי, יותר נכון בשפה הרפואית שלו אבל זה לטור אחר. מה שעוד גיליתי בתיק הרפואי שלי היא בדיקת ראייה ושמיעה שעברתי בטכניון בגיל 10. יכול להיות שבגלל עומס הבדיקות והרופאים שעברתי בתקופה ההיא התוצאות נפלו בין הכיסאות. כבר בגיל 10 זיהו שיש לי בעיית שמיעה. טוב אולי זה לא כזה נורא, שרדתי מעולה עד היום. הכחשה.

 

אני בתחקיר לסדרה שלי, צופה בהרצאת זום של מנהל מחלקת שריר ועצב בבית חולים איכילוב. באחד מהשקפים תופעות נוספות של שארקו-מארי-ט׳ות. בסוג הספציפי שלי – ליקויי שמיעה. טוב זה משהו שאף אחד לא ידע אז. את המחלה זיהו בגיל צעיר, את הסוג הספציפי בבדיקות הגנטיות שעברנו בזמן שאחותי הייתה בהריון. האחיין שלי בן 4 עוד חודש. טוב אין ברירה אני חייב בדיקה. דחיתי ודחיתי אבל כבר לא יכולתי להתחמק. חששתי מנזק חמור יותר לאוזניים. מילא לא לשמוע אנשים עם זה עוד אני אסתדר. בלי מוזיקה אני אמות מבפנים. קבעתי בדיקה.

 

השבוע הייתי בבדיקה ואכן האדון לפניכם בנוסף להיותו נכה, הוכרז רשמית כבד שמיעה שלושה חודשים לפני חגיגות יום הולדת 39.

 

הרבה אסימונים נפלו אחרי זה. כמה פעמים העירו לי שאני צועק, שאני שומע מוזיקה או טלוויזיה בווליום מאוד גבוה, שלא הבנתי מה אמרו לי. הזמנתי תור למכון למכשירי שמיעה, אין לי בעיה ואני לא אתבייש ללכת עם המכשירים. כמו שאני לא מתבייש להיעזר בהליכון להליכה. נו מי יודע אולי יתברר שהחוסר שיווי משקל והנפילות היו בכלל מהאוזניים ואהיה יציב יותר. אז לא צריך לצעוק לידי או לדבר באיטיות אני עדיין שומע טוב. לפעמים כמה מילים הולכות לאיבוד במשפט, או שיש רעשי רקע קצת יותר קשה לי להבין. אם לא אבין אני אשאל. הפסקתי להתבייש

 

לפחות עכשיו יש לי את התירוץ המושלם לאתי.

 

באמת אני לא שומע מה היא אומרת