אמא שלי תמיד הקשיבה לרופאים ומילאה את ההוראות שלהם אחד לאחד. פרפקציוניסטית. מזל בתולה קלאסי. הרופאים הסבירו לה שאני חייב להפעיל את השרירים שלי כמה שיותר. תבינו. היא נתנה לי לעשות הכל ולא וויתרה לי במילימטר. בכוונה טובה להכין אותי לחיים ושאהיה עצמאי. מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שאני בטירונות. השכמה ב-6 בבוקר, מכין ארוחת בוקר, הולך לבית ספר, חוזר הביתה שומר על אחותי הקטנה, מכין ארוחת צהריים, שיעורי בית, כביסות, ספונג׳ה בבית, אימוני שחייה, ארוחת ערב ומסיים ב8 בערב כאילו חזרתי ממסע אלונקות. ואבא שלי, רס״ר בקבע היה אחראי על מסדר ערב. נלחמתי בשיניים להתנדב ביחידה קרבית. ידעתי שיהיה לי פטור מהכל. זה בית זונות לעומת הבית של אמא ואבא.

 

אבא שלי עם הלב הענק שלו לא תמיד קלט מה בדיוק המוגבלות שלי. כשחיפשתי עבודה ביקשתי מאבא שלי לבדוק אם לחברים שלו יש משהו בשבילי. אחרי כמה ימים אבא שלי מתקשר אלי כולו מבסוט ״מצאתי לך עבודה״ ואני ״יאללה איזה כיף, מה העבודה?״ אבא שלי ״הלחמת מעגלים חשמליים של תריסים״. דממה על הקו. לתת לי להלחים מעגלים חשמליים זה כמו לתת לחולה פרקינסון לבצע ניתוח לב פתוח. בשני המצבים זה ייגמר במוות של מישהו. הכל עדין. קשה לי. אני מדמיין את התריסים היום בבתים של מי שהלחמתי. התריס נפתח נסגר בלי קשר. לוחץ למעלה זה יורד למטה.

 

לאחותי הקטנה יש מלא חברות. כל הזמן היו מגיעות אלינו הביתה וכולן מכירות אותי. יושבים, צוחקים. אוהבות אותי והכל. כשהייתי רווק אף פעם לא התפתח כלום. אף פעם אחותי לא שידכה ביני לבין חברה שלה. עכשיו את אחותי. פרגני. את יודעת מה אני שווה. עשיתי איתה שיחה על נשים והיא אמרה לי ״שמע אופיר, אני לא יודעת אם אני הייתי יוצאת אתך״ ״מה? גם אני. מי יצא אתך? את אחותי. נכה נכה אבל גם לי יש גבולות״. עד היום ההורים שלי לא יודעים מי יותר שבור מבין שנינו.

והאחיין שלי כפרה עליו עוד מעט הוא בן 4 וכבר מנצח אותי בריצה ושובר אותי במכות.

 

אומרים שמשפחה לא בוחרים

ואני אומר גם בחלומות הכי ורודים לא יכולת לבחור משפחה מדהימה יותר. לאנשים שנמצאים שם בכל רגע ושניה עם השריטות והאהבה הכי גדולה שיש

אוהב אתכם

 

 

בתמונה: כולנו בימים שעוד היינו יכולים לחגוג ולשמוח