נולדתי בתחילת שנות השמונים, שהביאו לשיא את הקפיטליזם, הפופ, האיידס והמודל הרפואי. הרלוונטי ביותר אלי המודל הרפואי, לא כי ההורים שלי תכננו שאהיה רופא. נולדתי נכה והמודל הרפואי מתייחס לנכות כאל מגבלה גופנית השייכת לאדם. ההתייחסות לאנשים אלו היא כאל "פגומים". המוגבלות היא פנימית, שייכת להם, לכן הם המקור לבעיה ויש "לתקן אותם". נשמע מוכר? תחליפו את המילה נכה בהומו ותקבלו סוג של נרמול וטיפולי המרה.

מגיל אפס ההורים שלי תמיד שיננו לי שאני כמו כולם ולא שונה מאף אחד. אבל כדי להיות כמו כולם אני הייתי צריך להתאמן על דברים בסיסיים כמו הליכה, שריכת שרוכים, כפתור כפתורים, אכילה עם סכין ומזלג, עליה וירידה של מדרגות. כדי לפתח את השרירים שלי התאמנתי בבריכה שלוש אימונים בשבוע. כדי לתקן את ההליכה שלי עברתי שני ניתוחים ברגליים ועוד השתלת פלטינה בעמוד השדרה. כל משימה שקיבלתי מהרופא ביצעתי עם רעל בעיניים. אם הייתי צריך לעלות 10 מדרגות הייתי עולה 100. אם הייתי צריך לשחות 4 בריכות הייתי שוחה 20. כל שלושה חודשים היה לי יום של בדיקות בבית חולים אלי״ן בירושלים לראות את ההתקדמות וההתפתחות שלי. כשהייתי מקבל ציון לא טוב הייתי מתעצבן על הגוף שלי ומתאמן עוד יותר חזק.

בכל שלבי החיים שלי בבית ספר, בצבא, בלימודים ובעבודה הייתי הנכה היחיד בסביבה של אנשים בריאים. כמו כל בן טוב רציתי שההורים שלי יהיו מאושרים ממני, מבחינתי זה שאצליח להיות כמו כולם. ואותו מנגנון שעבד לי אצל הרופא עבד גם כאן ונתתי מעל 100% בכל דבר בחיים. הייתי תמים ובשלבים מסוימים בחיים וחשבתי שיום אחד אחרי שאתה מסיים תואר, מוצא עבודה ובת זוג אתה מקבל כזו תעודה וכתוב ״אופיר דהן – כמו כולם״. ובתור ילד הייתה לי אשליה שיום אחד המוגבלות הזו תעבור, הרי כל המבוגרים בסביבה שלי לא נכים אז זה עובר יום אחד. רק אם תהיה כמו כולם ותעשה מה שכולם עושים אתה תצליח. זה לא קרה. בגיל 18 הודעתי להורים שלי שמבחינתי סיימתי עם הרופאים והטיפולים, הגוף שלי ברשותי. לא רציתי לשמוע יותר כלום בנושא ואטמתי את עצמי.

ניסיתי לחיות כאילו אני לא נכה והשתדלתי להתרחק מכל סממן של נכות. השתדלתי לא להחנות בחניות נכים או להציג תעודת נכה או להשתמש בפטור מתור. הייתי יוצא למועדונים ופאבים, שותה ומעשן את עצמי למוות כדי להיות כמו כולם. אחרי התואר התחלתי לחפש עבודה, רק שלא ציפיתי שזה ייקח שנתיים וחצי אבל עדיין נלחמתי והגעתי לכל ראיון גם אם הוא היה בחור תחת כלשהו, רק תנו לי לעבוד אני אוכיח שאני גם יותר טוב מכולם. בינתיים ראיתי את חברים שלי מתקבלים בקלילות למקומות עבודה ואני תקוע. הקנאה התחילה לאכול אותי אבל סתמתי כי אם אני אגיד בקול שזה בגלל שאני נכה יגידו לי שאני בכיין.  למשרה שהתקבלתי בסופו של דבר לא הגעתי בגלל הכישורים שלי אלא דרך הקשרים שלי. למרות שידעתי את זה המשכתי לשדר שאני כמו כולם. חשבתי גם הנה יש לי עבודה מסודרת, בית, רכב ואני אחלה בן אדם, למה שנשים לא ירצו אותי.

עמוק בפנים ידעתי, כמו שידעתי למה לא קיבלו אותי לעבודה ובדיוק כמו שידעתי כל החיים שאני לא כמו כולם. אבל התביישתי להגיד בקול רם שנכשלתי בגלל הנכות למצוא בת זוג כי אז אני לא כמו כולם. פעם אחת אבא שלי הציע לי לצאת עם בחורה נכה ואני התעצבנתי ואמרתי לו שאני לא נכה. עכשיו זה נשמע לא שפוי קצת כי אני יודע שאני נכה ורואה את הגוף שלי אבל בתפיסה בראש לא הייתי מוכן לשחרר ומבחינתי אני לא נכה. עד שאחותי הקטנה קיבלה הצעת נישואים. בנקודה הזו הקנאה התחילה לעבוד אצלי שעות נוספות. איך כולם מצליחים ואני לא. שם כבר ממש הבנתי שאני לא כמו כולם והתסכול הזה מהפער בין מה שאמרו לי למה שהרגשתי בתוספת עצה מחבר הוא מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט שאני מחפש זוגיות.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שלא התביישתי להגיד לעולם שאני נכה ונכשלתי, זו הייתה היציאה שלי מהארון, הארון של ״כמו כולם״. אין פה האשמה להורים או המשפחה והחברים. לא סתם הזכרתי את המודל הרפואי בתחילת הפוסט, כי בעצם כל התפיסה של נכים היא נגזרת שלו ועד היום היא התפיסה השולטת. ״אתה כמו כולם״ היו אומרות לי המרפאות בעיסוק כשהייתי מצליח לבצע פעולה כמו כולם ״מעורר השראה״ אם הצלחתי מעל המצופה. אבל התפיסה הזו ראתה את כולם חוץ מאת האדם הנכה עצמו, אני רק מישהו שהיה צריך לתקן.

15 שנה ניסיתי להדחיק את כל הטראומות מהבדיקות, הטיפולים, הניתוחים, הכאבים, הפחדים, החרדות, הלחץ. והדחקה היא מנגנון הגנה נפשי סופר חזק שיודע למנוע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים מלהגיע למודע. ו-15 שנה ניסיתי להכחיש ולהוריד מעלי את התווית של הנכה ולהיות כמו כולם. והכחשה היא עוד מנגנון הגנה לנפש שמאפשר לתוכן לא מודע לתוכן לעלות למודעות, בתנאי שהוא מלווה בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון.

דרך הכתיבה והשיתופים שלי ברשת התחלתי להכיר עוד אנשים עם מוגבלות שנמצאים במצב שלי ולא רק אנשים עם מוגבלות גם הכרתי רווקים ורווקות שלא מוצאים זוגיות. זה עודד אותי שאני לא לבד בנושא הזה. צרת רבים חצי נחמה. הרבה פעמים קיבלתי בהתחלה פידבק שמהכתיבה שלי משתמע שהכל הולך בקלילות והם לא מבינים מה הקושי. זה טמטם אותי איך הם לא מבינים. היום אני מבין שההדחקה וההכחשה גרמו לי להציג את עצמי כמצליחן כי רציתי להיות כמו כולם. הכתיבה גאלה אותי מהשקר הזה, דרכה חזרתי לפצעים הכואבים בחיים. בכל שכתוב של קטע למופע או לסדרה פתחתי עוד שקר שסיפרתי לעצמי.

ככה הבנתי שבגלל שהדחקתי והכחשתי את האמת מחקתי חלקים רבים מהזהות האמיתית שלי, תפסתי את המוגבלות שלי כדבר שלילי והתביישתי בה. רדפתי והשקעתי שעות, ימים ושנים אחרי חלומות של אחרים. חיקיתי והתחזיתי לאנשים אחרים בתקווה שמה שעובד אצלם יעבוד אצלי. החרטה היחידה שיש לי בלב היא שלא קמתי ועשיתי את זה מוקדם יותר בחיים, כי אני מרגיש שבזבזתי שנים כל כך טובות בחיים על להיות מישהו אחר. את אופיר ההוא שעושה הכל כדי להיות כמו כולם מחקתי מהראש אבל שרידים שלו עדיין עולים כי מי לא רוצה להיות כמו כולם. אבל היום אני מקבל את זה שאני שונה ומיוחד.

ולהיות שלם עם עצמי באמת זה להגיד שיש חלקים שאני שונא במוגבלות שלי כמו האתגרים והקשיים שהייתי ועדיין צריך להתמודד איתם. ומצד שני יש חלקים שאני מאוד אוהב כמו בסטנדאפ או שאני בתור והמוגבלות נותנת לי יתרון. כן היום אני תופס את הנכות שלי באופן הרבה יותר חיובי הרבה בזכות הכתיבה ודרכה הבנתי גם למה כל כך חשוב לי להוציא את זה מהבטן דרך המופע או הסדרה, כי הסיפור שלי הוא לא רק שלי הוא של אלפי נכים ונכות וחשוב לי שלא יהיו כמוני ויבזבזו זמן מיותר בחיים להיות כמו כולם.

אופיר דהן מהדורה מוגבלת🤘🏻😎