כשאתי עברה את הניתוח בשיבא שלחתי לנתנאל הודעה כמה ימים לפני ״אחי אפשר לבוא להתנחל אצלך ללילה?״ למרות שיש קרובי משפחה וחברים במרכז הכי הרגשתי בנוח אצל נתנאל בבית. נתנאל ישר ענה לי ״כן באהבה, גם לכמה לילות״ כתבתי לך ״יאללה תכין את הטוסיק״ וכתבת לי ״חחחח אררר תבוא מגולח״ ואז שלח לי הודעה קולית (שצירפתי פה לתמונה בהתכתבות)

 

תמיד שהגעתי לנתנאל הוא היה יורד ומחפש לי חניה קרובה לבניין שלו ״שלא יהיה לך הרבה ללכת, אני מתגלגל״. הגעתי לחניה, נתנאל מחכה לי על המדרכה, העמסתי על הכיסא הממונע שלו את התיקים, שמתי יד אחת על הכיסא כדי שיהיה לי במה לתפוס, נתנאל מתגלגל על הכיסא ואני צולע לידו, נתנאל היה נותן גז והייתי כמו נגרר של רכב וככה הסתובבנו בדרום תל אביב. הגענו לכניסה של הבניין וליד הדלת של הכניסה, חבילה, אבל וואחד חבילה, גוש חרא ענק. אני מסתכל על נתנאל ואומר לו ״מה זה הגועל נפש הזה? איפה אתה חי? מי נותן לכלב שלו לחרבן ככה?״ נתנאל הסתכל עלי עם החיוך הממזרי שלו, היה לו חיוך כזה שידעת שהולך להגיע משהו. ואז הוא אומר לי ״אחי זה לא של כלב״ ושנינו התפוצצנו מצחוק באותו הרגע. סיפור חרא אבל אלה הרגעים הקטנים של חברות ענקית.

 

כשאבא שלך שמע את זה הוא השפריץ את הקפה מהפה מרוב צחוק, ואז שוב בכינו אחד על הכתף של השני כמה אתה חסר לנו. בטח היית צוחק ומסתלבט עלינו באותו רגע. אלוהים כמה אני מתגעגע אליך, מתגעגע לסיפורים האלה, לרגעים האלה, לחבר ולאח שהיית, להתכתבויות, לשיחות, לצחוקים וגם לבכי איתך. פשוט מתגעגע אליך.

 

ורק איזה קטנה לפני שאני מסיים, תן איזה מילה לאלוהים, יש פה יותר מדי בלאגן בזמן האחרון, קצת שקט לא יזיק לנו. יאללה אכלתי לך את הראש, תנוח בשלווה.

 

אוהב ומתגעגע