סבתא שלי נפטרה מ״המחלה״ במעי הגס. נפטרה זה קל להגיד, היא סבלה כמה שנים. וסבא היה זה שטיפל בה דאג לקחת אותה לרופאים, לתת לה תרופות, טיפולים, הכל כולל הכל. עד הרגע האחרון הוא לא נכנע, טיפל בה ודאג לה בחום ואהבה. בתור איזה פרס הוא קיבל אלצהיימר. אהבה חום ודאגה כמו שלהם לא ראיתי מעולם אצל זוגות אחרים.

 

השבוע ציינו את האזכרות שלהם. פעם אחרונה שהצלחנו להיפגש כל המשפחה הייתה באזכרה של סבתא שנה שעברה. אולי מזל שהם לא כאן לחוות את השנה האיומה הזו. לא יודע איך הם היו שורדים בלי לראות אותנו. כל המורשת והמסורת של האנשים האלה הייתה אהבה, אכפתיות, חום ושמחת חיים. להיות יחד מבחינתם לא היה סתם אמירה מבחינתם זו הייתה דרך החיים.

 

לבלות את השבתות והחגים, לחגוג אירועים ולנחם אבלים. באש ובמים, בטוב ובחרא, בעוני ובעושר. תמיד מאוחדים כמשפחה אחד בשביל השני. הכל ביחד עם הרבה אהבה ככה הם הנחילו לכולנו. השנה התווספו עוד שלוש נינים למשפחה ושתי חתונות. חגיגות שנמצאות בממתינה. למרות הרצון העז לחגוג ולשמוח, האהבה והדאגה לבריאות חברי המשפחה שנחגוג עוד שנים ארוכות יחד, גברו על האנוכיות והשמחה הרגעית.

זה מבחינתי הניצחון הכי גדול של סבא וסבתא שלי, שלימדו אותנו שהבריאות והחיים נמצאים מעל הכל.

 

לזכר רחל דהן בת זוהרה ומשה בן תמו ז״ל

אוהב ומתגעגע מלא,