בגיל 17 עברתי ניתוח השתלת פלטינה בגב בהדסה עין כרם.

24 שעות אחרי הניתוח אני זרוק במיטה מחובר למכונת הנשמה, קטטר, אינפוזיה ומפוצץ במורפיום.

שעה אחת עשרה בלילה הצלילים היחידים שנשמעים אלה מכונות ההנשמה ומוניטור לב. אבא שלי יושב לידי וצופה במשחק של מכבי חיפה נגד פריס סאן ז׳רמן.

מסתבר שהוא הזמין טלוויזיה לחדר בשבילו, הוא לא דאג לי.

 

דקה 93 יוסי בניון מרים כדור לאלון ״האווירון״ מזרחי שמשגר פצצה לשער.

אבא שלי מתחיל לקפוץ ולצעוק ״ישששש זה נס, זה נססססס״ מעיר את המחלקה

הרופא טס בריצה לחדר מסתכל עלי ״מה קרה? מה הנס?״

״מכבי עלתה שלב באירופה״ אבא שלי צועק ונותן בוסה לרופא.

אבא שלי מוריד חולצה ורץ במסדרון עם תנועות של אווירון וצועק ״יששששש״ מתחיל לנשק חולים ואחיות.

אני שומע בחצי אוזן את האחות אומרת לרופא ״נראה לי הגזמת עם המינונים״.

 

אתמול בערב משחק אחר אנחנו הפעם חוטפים גול באותה דקה. עצבים שיא רציתי לצרוח ״איפה המנטליות?״ להפוך את השולחן מעצבים, אבל הבת זוג נרדמה על הספה ולא רציתי לבלות את המשך הלילה במקומה.

היה נדמה שהשנה הזו אולי נצליח להתגבר על מכבי ת״א הכבשה השחורה וזה לא קרה. לא חושב שזה עניין של חומר שחקנים או מאמן. אחרי עשור של לוזריות ושק חבטות של כל הליגה קשה בעונה אחת לשנות מנטליות. תהליך וזה לוקח זמן.

 

עד היום לא כתבתי על מכבי כי פשוט הם לא ריגשו אותי או הניעו לי משהו במחשבה. אבל אתמול פעם ראשונה שהרגשתי, חייתי, שמחתי והתעצבנתי אחרי הרבה שנים שאנחנו פשוט לא במשחק. אתמול היינו.

 

אז לכל צוות המועדון, השחקנים, האוהדים תרימו את הראש ותמשיכו בדרך שהתחלתם לכל תהליך יש נפילות.

 

ממני

אחד שמבין בנפילה או שתיים