״נגעת בה? אתה דבוק, אל תיגע בי.״

שם משפחה זה הכל,

היא לא הייתה מכוערת,

היא לא הייתה שמנה,

היא לא הייתה נמוכה

פשוט היה לה שם משפחה שמזכיר מאכל מסוים.

היום התעוררתי בסביבות 5 בבוקר, הברך יימח שמה עדיין כואבת ומציקה לי. לא הצלחתי לחזור לישון ונכנסתי לפייסבוק. כל הפיד שלי היה מלא בפוסטים על איתם בן ה-10 שהתאבד בגלל חרם בבית הספר. הדמעות החלו לזלוג על הלחי, איך לעזאזל ילד חמוד ותמים כזה מגיע למצב הזה?

נזכרתי בה, באותה ילדה שקרענו אותה לגזרים ביסודי רק בגלל שם המשפחה שלה. אני אפילו לא יכול לדמיין מה עבר עליה באותן שנים. הבדידות הנוראית של ילדה שאף אחד לא רוצה לדבר איתה. לשבת לידה, לשחק איתה, ללכת איתה הביתה, להזמין אותה לימי הולדת. בית הספר עשה הכל על מנת לעצור את זה, וככל שהסבירו לנו יותר ככה לקחנו את זה לעוצמות גבוהות יותר של נקמה.

השתתפתי בחרם, אני! הילד היחיד עם מוגבלות בכיתה, בשכבה, בבית ספר. השונה, האחר, ואף פעם לא עשו עלי חרם. אז איך לעזאזל אני הגעתי להשתתף בחרם? רציתי להיות כמו כולם ביסודי. ״הקול הדומם״ אתה מעדיף להיות עם כולם מאשר לחטוף את האש מכולם. בתור ילדים אנחנו לא רוצים להיות שונים מכולם, גם מבוגרים בעצם.

אני לא יודע מה עלה בגורל של אותה ילדה, מפה אנצל את הבמה בתקווה שזה יגיע אליה איכשהו. להתנצל מכל הלב על מה שעברת באותן שנים. לאף אחד בשום מצב בעולם לא מגיע לעבור דבר כזה.

בואו נשנה את המצב,

מציע לכל בתי הספר ואנשי החינוך.

מחר בבוקר תשאירו שעה אחת פנויה.

תביאו את התמונות של הילדים שאיבדנו בגלל חרם.

שילמדו איך מתנהגים?

מה ההשלכות שלך חרם?

יותר חשוב מכל שיעור אנגלית, מתמטיקה או תנ״ך.

אף הורה לא צריך לקבור ילד בן 10.

מחר זה גם יכול להיות הילד שלך.

לזכרו של תמיר איתם ז״ל.

אופיר דהן – מהדורה מוגבלת