המסע למופע סטנד-אפ פרק 7

איך אתם מתמודדים עם הזיכרונות של הרגעים הקשים בחייכם? שוכחים ועוברים הלאה או מחטטים בעבר הכואב?

אני מאלה שמחטטים, מתעסקים בפצעים. ככה שנים חיטטתי ברצינות תהומית, לפעמים עם תחושת קורבן על הרגעים שעברתי בגלל המוגבלות שלי. עד שהגיע רן שריג ואמר לנו בסדנה ״בכל צחוק יש אמת אבל תזכרו שבכל אמת יש צחוק.״ הוא נתן לנו משימה, לכתוב את ההתרסקות הכי גדולה בחיים שלנו בגוף שלישי, מהרגע הראשון ועד רגע השבירה.

כתבתי על אחת ממערכות היחסים שלי. שבוע לאחר מכן, רן מטיל עלינו משימה נוספת, לכתוב קטע סטנד-אפ של 5 דקות. יש לי חוש הומור אבל האחרון שיגידו עליו שהוא מצחיק. אני מתעצבן, מתווכח, מדבר, מסביר. מצחיק אני פחות. אבל כשרן נותן לי משימה, אני חייל ומבצע. ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי יותר מדי, נזכרתי במשפט של רן, שאלתי את עצמי ״איך אני הופך את האמת הכואבת למשהו שיצחיק?״

חבר שביקר אצלי ראה את מה שכתבתי על ההתרסקות והתפוצץ מצחוק, ״יא בן @%#$, מה אתה צוחק עלי? זה נראה לך מצחיק?״ הוא נרגע קצת ואמר לי ״אני יודע שכתבת את זה, אבל תקרא את זה עם שם אחר מאופיר.״ התיישבתי מול המחשב, שיניתי את השם והדפסתי. התחלתי לקרוא ובראש רצה לי מחשבה, זה קורע! יש לי זהב!

מתוך הכאב הכי גדול שלי התחלתי לכתוב מצחיק.

בהופעה אצל רן קרו שני דברים מדהימים. הראשון שפתאום הזכרונות האלה, הנקודות הכואבות הפכו למצחיקות. הפסקתי לתפוס את עצמי כקורבן. ראיתי גם איך תוך כמה דקות המבט של החברים לסדנה, זה שבר את הקרח בנוגע לנכות. הצחוק הפך למרפא עבורי.

הדבר שני זה שחבר וותיק וסטנדאפיסט ענק, תמיר בוסקילה ראה את ההופעה בסדנת כתיבה. ככה נוצר החיבור ביננו.

במשך השבעה חודשים האחרונים ישבתי עם תמיר מופע סטנד-אפ שלם. אתגר לא קל בעליל כמו שתמיר אמר לי. איך זה עבד? היינו נפגשים וכמו אצל פסיכולוג הייתי מספר לתמיר את כל הקשיים והחרא שעברתי וההוא מבסוט ״אני לא יכול לעלות מדרגות בלי מעקה״ ״מעולה״ ״עברתי 3 ניתוחים עד גיל 17״ ״זה טובבב״ ״לא קיבלו אותי שנה וחצי לשום מקום עבודה״ ״חזק״ ״משנה לשנה אני מתנוון. ההליכה שלי מתדרדרת״ ״בואנה זה ענק״ ״עד גיל 33 הייתי בתול״ ״דיייייי, גמרת אותי! הולך להיות לך מופע קורע.״

כתבנו וכתבנו בלי סוף. רציתי להכניס אתכם הכי עמוק לראש ולנקודת המבט של בן אדם נכה. עכשיו אני גאה להגיד שיש לי מופע סטנד-אפ שלם. על השנים שברחתי מהמוגבלות שלי ורציתי להיות כמו כולם. ההתמודדות היום יומית כנכה בחברה. המשפחה, החברים, חיי הרווקות ועל הזוגיות הראשונה בגיל 33. על ניתוחים, נגישות, דוגמנות והסיפורים העסיסיים מחדר המיטות (בבית החולים). ראיתי הזדמנות להביא את האמת הכואבת בדרך אחרת.

וקרה משהו נפלא בתהליך הזה, הזכרונות הכואבים הפכו לזכרונות מצחיקים, כאילו תמונה וסרט אחר רץ לי בראש על כל סיטואציה שקרתה לי. הצחוק שחרר אותי מהאמת הכואבת. וכל דבר שקורה עכשיו בחיים מיד עובר תרגום בראש לצחוק, זה שריר שאני עובד עליו מדי יום ומתחיל להרגיש את השיפור. זה עוזר לי מאוד לי להתמודד עם חיי היום יום, תנסו.

כאן המקום להודות לשני אנשים ענקים

רן שריג, האיש שהוציא ממני כל טיפת מיץ מהכתיבה וגילה לי את סודות הקומדיה. תודה לך מלך!

ללב ולנשמה תמיר בוסקילה, מעבר לסטנד-אפ גיליתי אדם חד, שנון, מנווט, מסביר, מלמד. הכל ברוגע ועם הרבה אהבה. מאחל לשנינו הצלחה עם המופע, תודה רבה אח יקר שלי, אוהב אותך.

בקרוב אפרסם את כל הפרטים איך ניתן להזמין אותו. המופע יתחיל לרוץ (טוב לצלוע) ברחבי הארץ.

שלכם בהרבה אהבה,

אופיר