״מאיפה קיבלת ביצים כאלה לעלות מול קהל? לפני כמה שנים פחדת להסתכל לאנשים בעיניים.״ שאל אותי אחד החברים הקרובים שלי כשישבנו לאכול פיצה אחרי ההופעה. ״תגיד אחי שמת לב למשהו שונה שאנחנו מסתובבים ביחד ברגל?״ עניתי לו בשאלה והתפניתי לנגוס במשולש החם. הוא לקח קצת זמן לחשוב על זה. סיימתי את הביס והרמתי קצת את הקול ״המבטים, אחי״. 

בתור בן אדם נכה מלידה, מהיום שאני זוכר את עצמי אנשים הסתכלו עלי. לכל מקום חדש שהגעתי תמיד ננעצו עלי מבטים. אל תרגישו אשמים, זה הטבע שלנו. כשאנחנו רואים משהו שונה ולא מוכר, זה מסקרן את המוח שלנו לשאול שאלות (גם אני).

אתה מתרגל למבטים עם השנים, לומד להתעלם. לא תמיד זה מצליח. אין לך גם יותר מדי ברירה, מה עכשיו אני אלך לכל אחד ואסביר לו מה יש לי?

כשהציגו אותי בהרצאה הראשונה שלי, הסתכלתי בעיניים של התלמידים והמורים בכיתה. ראיתי את אותם מבטים שאני מקבל ברחוב, סוג של רחמים, קצת פחד מהשונה, סקרנות. באותו הרגע הבנתי כמה דברים.

אנשים תמיד יסתכלו עלי ולא משנה מה אעשה. קיבלתי את המוגבלות שלי ואת הגוף שלי באופן שלם. עכשיו במצב הזה יש לי שתי אופציות, הראשונה לשתוק ולתת לאנשים להמשיך עם הסטיגמות, או שאני פותח את הפה ומשנה את הסטיגמות לגבי נכים.

בחרתי לדבר, להצחיק, לרגש, בחרתי לשתף כי רק ככה הבנתי שאוכל לשנות את המבטים. להסתכל לכל מי שמביט עלי בלבן של העיניים, מבלי להתבייש במי אני. בתקווה שבעתיד החשיפה והשיתוף יעלו את המודעות לחייהם של הנכים וביחד נבנה חברה מכילה, צודקת, אוהבת ומכילה את האחר והשונה ממנה.

הרבה אהבה

אופיר דהן