הורדתי את תמיר בבית אחרי ההופעה אבל השאלה שלו הדהדה לי בראש לאורך כל הנסיעה הביתה. ״תגיד אין מצב שאתה משחרר את הכיסא לשתי שניות?״ קצת התעצבנתי מהשאלה, שנה שאנחנו עובדים ביחד והוא לא הבין. שחררתי מזה, יש אנשים שמכירים אותי יותר זמן ולא מבינים, יש לו כוונות טובות. כשתכננו וכתבנו את המופע היה לנו חשוב שאעמוד על הבמה, הרי מה זה סטנד-אפ? לעמוד מול קהל ולהצחיק אותו. לרוב האנשים שסובלים מפחד קהל אין בעיה לעמוד, יש להם פחד מהקהל. לי אין פחד מהקהל, לשרירים שלי יש, הם מתחילים לרטוט. הגעתי הביתה סחוט ונכנסתי לישון.

ביום שישי בבוקר אתי בישרה בקול צוהל ״אבא שלי הכין חומוס.״ היא יודעת שהתאהבתי בחומוס של אבא שלה. ובוא נגיד תכלס חומוס זה הפיתרון האולטימטיבי לשישי בצהריים. קפצנו להורים שלה להביא את מנת החומוס שמיועדת לנו לפני שהסיר נחטף. המתיחות על גבול הצפון עלתה על הפרק ונזכרנו בסיפורים של כל אחד ממלחמת לבנון השניה, קלטתי שאני יושב אצלם בסלון על כורסה, מספר להם את הסיפורים שלי, משתמש בידיים ובפרצופים בלי חשש שאפול על הרצפה והם נקרעו מצחוק.

אחרי השנ״צ המעולה, פתחתי את הפלאפון במיטה להתעדכן בפייסבוק. הפוסט הראשון שעלה לי בפיד היה של

Nitsan Almog, ד״ר ללימודי מוגבלות שכתבה על המושג #זהות_אופקית  אני קורא פעם ראשונה והראש שלי עף. זה בדיוק מה שאני מנסה להעביר במופע הסטנד אפ שלי. איך חוויות כמו בית ספר, צבא, עבודה, זוגיות, סקס נראים שונות כשאתה הנכה היחידי בסביבה. ואיך הסביבה מנסה לטפל במכשולים שמציפים החיים עם עם מוגבלות כמו ״בעיה״ שיש לפתור. מושג פשוט למצב מורכב.

שבת בבוקר יום יפה, אופיר שותה המון קפה, אתי חורפת במיטה. ברדיו בוב מארלי שר ״גט אפ, סטנדאפ, סטנדאפ פור יור רייטס. גט אפ, סטנדאפ, דונט גיב אפ דה פייט.״ מתערבב לי בראש עם הפוסט של ניצן, השיחה עם תמיר, ויום שישי עם ההורים של אתי. כתבתי את המופע להביא את הקול שלי, הזווית שלי לקשיים הפיזיים והמנטליים שנלווים לנכות. זה סטנדאפ מבחינתי, זה לא חשוב אם אתה עומד, יושב או עומד על הראש, תביא את הקול שלך, את הסיפורים שלך, את התובנות שלך ותעשה את זה מצחיק, זה מה שחשוב.

בפעם הבאה שאני עולה לכמה דקות לבמה, אני מתיישב על כיסא. כוסאומו העולם. מה תעשו? תורידו נכה מהבמה?

לחיי סטנד-אפ בישיבה

אופיר דהן – מהדורה מוגבלת