ביום ראשון נתקעתי בבית בלי סיגריות, צקצקו עלי כמה שאתם רוצים, זה מה שיש. לרוב אני נוסע עם האוטו לפיצוציה כי אני עצלן ללכת ברגל איזה מאה מטר לחנות בקצה הפינה של הרחוב, ואתם חשבתם שאני מעורר השראה עלק. עם המזל המהולל שלי נגמרו הסיגריות שלי, קניתי חפיסה אחרת והתחלתי לצעוד חזרה הביתה. כשהגעתי ופתחתי את הדלת של הבניין סובבתי את הראש באופן אוטומטי לאחור כמו שעשיתי בחמש עשרה השנה האחרונות.

חיפשתי את צ׳ילי הכלבה שלי

עליתי מבואס הביתה, זה היה המסלול שלנו. נזכרתי בכל הטיולים שעשינו ביחד. כמה שאהבתי להתלונן על הטיולים איתה ככה היא חסרה לי, מה לא הייתי נותן עכשיו לעוד טיול קטן. כל הקורונה וההגבלות האלה דרדרו את מצב המחלה והשרירים שלי, אני צריך להיות פעיל, לשמור על כושר אבל שונא את זה, עצלן מעורר השראה. קלטתי איך חשבתי תמיד שאני זה שדאגתי לצרכים שלה עם הטיולים, שבעצם היא זו שדאגה לשמור על הפעילות היומית שלי וגרמה לי ללכת.

נזכרתי שלפני חודשיים, כשהתחילו להסיר את ההגבלות היה לי פחד מאוד גדול לצאת למקומות ציבוריים. עם חוסר שיווי המשקל בהליכה שלי אני נעזר בידיים ונוגע בכל דבר, קניתי לי הליכון עם מושב, לא רציתי שבכל מקום שנלך אליו אהיה תלוי על אתי וגם רציתי לתת לה את החופש בלי לדאוג לי בכל שניה. האמת שלא השתמשתי בו בכלל, שמתי אותו באוטו אבל מההרגל ללכת בלי והעצלנות, לא הוצאתי אותו מהאוטו.

ביום שני התעוררה בי תחושה ללכת, לקחתי את האייפון והאוזניות, ירדתי לאוטו ולקחתי את ההליכון לסיבוב בכורה בשכונה, התחלתי ללכת והרגשתי את צ׳ילי דוחפת אותי מאחורה, צעד אחרי צעד ונותנת לי את הכוחות להמשיך הלאה. ככה כל יום בשבוע האחרון. חודשיים בדיוק שהיא לא איתי אבל נוכחת בכל שניה ברוחה.

מה שסיגריה אחת יכולה להצית…

אופיר דהן – מהדורה מוגבלת

בוידאו: צ׳ילי ואני מצטלמים לפרויקט גמר של תלמידי תיכון