ישבתי בבית קפה עם תמיר בוסקילה הסטנדאפיסט וכמו אצל פסיכולוג רק בלי ספה. ישבתי ופתחתי בפניו את כל סיפור חיי. ״תתמקד בכאב ובקושי״ תמיר ביקש ממני. גיחכתי קלות, שחררתי נצרה מהלשון והתחלתי לירות ״אני לא יכול לעלות מדרגות בלי מעקה״ הוא עונה לי ״מעולה״ דמעות מתחילות לחנוק אותי ״עברתי 3 ניתוחים עד גיל 17״ הוא עף ״זה טובבב״ אני מקופל הרצפה ומייבב ״לא קיבלו לשום מקום עבודה״ הוא משרבט במחשב ״חזק״ אני ממשיך ״אני מתנוון. ההליכה שלי מתדרדרת״ הוא מבסוט ״בואנה זה ענק״ אני נבוך ״עד גיל 33 הייתי בתול״ הוא בוכה מצחק ״די בואנה זה יהיה מופע קורע. אנחנו הולכים לעשות בוכטות, ועוד עם הקצבאות שלך תדפוק קופה."

טרום הקורונה ההופעות התקיימו בפאבים ומועדוני סטנד-אפ חשוכים עם הרבה מדרגות ומלא גברים. בא אלי איזה סטנדאפיסט "תרגיש איך הלב שלי דופק לפני הופעה". אני כולי מזיע "איך הלב שלך דופק? תיגע בשלי. ירדתי הרגע לבד 40 מדרגות." אין שום נגישות אבל לפחות אני לא המוגבל היחיד בחדר. כל פעם צריך למצוא מישהו שילווה אותי להופעה. אתי אשתי לעתיד כבר מכירה את כל הבדיחות בעל פה. במידה ואני נפצע היא מחליפה אותי על הבמה. נמאס לה כבר לראות אותי ״גם לעבודה שלך אני צריכה לבוא איתך?״ תכלס אם אנחנו נפרדים אין לי להגיע לבמה. המטרה שלי הראשונה זה לא היה להצחיק. רק להצליח לעלות לבמה. וכל הזמן אומרים לי תהנה מהדרך, מנסה אבל היא לא תמיד נגישה.

תמיד זה מזכיר לי שקראתי על הדרישות שהיו לביונסה שהגיעה לארץ. חדר נפרד וי איי פי. חדר משחקים. אוכל מיוחד. משקאות מיוחדים. מגבות חמים. מה אני בסך הכל מבקש שתהיה רמפה לבמה וכיסא לשבת עליו.

אם יש לכם כיסא ומקום לאירוח אני מגיע אליכם עם מופע סטנד-אפ ראשון מסוגו על החיים עם מחלה נוירולוגית נדירה, ההתמודדות היום יומית כנכה בחברה, שנים ברחתי מהמוגבלות שלי ורציתי להיות כמו כולם. עכשיו אני פותח הכל על ההורים, החברים, המורים, הניתוחים, נגישות וההצעה לדוגמנות, סיפורים עסיסיים מחדר המיטות בבית החולים וחיי הרווקות המאוחרים והזוגיות הראשונה בגיל 33.

המופע מדדה (רץ) ברחבי הארץ והמרחבים הווירטואליים😉

אופיר דהן – מהדורה מוגבלת😎