התעצבנתי ממש שבמשך שנתיים וחצי ישבתי בבית, קשה לי לעמוד. דידיתי מתוקתק לעשרות ראיונות עבודה והימים המעצבנים האלה של אדם מילוא. שאני יודע כל שאלה בעל פה וצריך לכתוב על הילד הבוכה. מה אתה בוכה? אני עם תואר ראשון בכלכלה ושנתיים ניסיון בתחום הכספים יא ילד קקה. פעם אחר פעם ראיתי את ההבעות של המראיינים. פחד, רתיעה, דחיה. אנשים חושבים שהם עובדים עלינו, אנחנו אלופים בהבעות פנים, שחצי מהזמן אתה רק נוכח. אתה מביט ולומד טוב טוב כל תזוזה קטנה.

 

וזוגיות? עד גיל 33 ניסית עם כל מה שזז, הגעתי למצב שבחורה עם דופק ומעלית? מבחינתי לחופה. ושוב צריך לחשוב מחוץ לקופסא, בעצת חבר שלי כתבתי פוסט על הבדידות של גבר נכה. שבר את הרשת זה נגמר שם? לא, כולם מחייכים ואומרים ״אלוף, ״מעורר השראה״. שידוך ממישהו? זה לא קרה. ובפעם הראשונה שאתה יוצא ומכיר בת זוג, אתה מגלה עוד מכשול, בן אדם צולע עומד למבחן מול אח גדול שבוחן אותך מהזרת ועד השערה האחרונה על הראש. תענוג גדול.

 

כשהגעתי לעולם הוא לא היה מונגש עבור אנשים כמוני. באותם ימים המודל הרפואי תופס תאוצה. ההגדרה הרפואית של הנכות הופכת להיות המגבלה. ודרך החור שבשנקל הזה בוחנים אותך, על הפאקינג פיזיות. כי כדי להיות ״נורמלי״ בימים ההם היית צריך לשרוך שרוכים כמו כולם, לאכול עם סכין ומזלג כמו כולם. ומי זה כולם לעזאזל? אני עד היום שואל את עצמי. ככה חונכתי על ידי הורי בלי שהם אפילו מודעים לכך. הדוקטור עשה את המקסימום בצד הרפואי, אני עשיתי את כל מה שאמרו והשתדלתי כמה שיותר. אני אנצח הכל. רק על הנפש והאפליה אף אחד לא דיבר.

 

לתופעה הזו יש שם – אייבליזם או יכלותנות בעברית. התנהגות מפלה ואימוץ של דעות קדומות נגד אנשים נכים. זוהי נטייה לאפיין אנשים עם מוגבלות בשל מוגבלויותיהם, ולהחשיבם כנחותים מאלה שאין להם מוגבלות. יש המשווים בין התנהגות זו, אשר מפלה על בסיס מוגבלות פיזית, לבין סקסיזם וגזענות, המפלים על בסיס מין וגזע. יכולתנות אינה מתמקדת במוגבלות, אלא בפעילויות ובהתנהגויות המניחות שעל האדם לעמוד באמות מידה שנקבעו על ידי החברה.

 

כשהצטלמתי לפרויקט גמר של תלמידי תיכון הרגשתי כמו בראיון אצל גיא לרר בצינור של אחד הילדים שעוברים חרם בגלל מגדר או משקל. ההבדל היחיד כאן, לא תראו הודעות מהוואטסאפ שמקללים אותי, או תגובות מהפייסבוק והאינסטגרם. כשאתה נכה אסור לפגוע בך, נכים סובלים מלידה ככה רשום מהבדיקה הראשונה שעשיתי. סובל. סובל. סובל בכל התיק הרפואי שלי. אז למה לאמלל אותם יותר, בואו פשוט נחייך אליהם ונגיד להם שהם ממש מעוררי השראה שהצליחו לאכול בסכין ומזלג בלי עזרה של מישהו. ושהם מגיעים לאמת? זה יכול להיות מאוחר מדי.

 

צפו בסרטון כי זו הסיבה שאני נאבק היום על נגישות ולא קצבאות. נגישות להשכלה, תרבות, מסחר, זוגיות, חיי חברה ועוד. כי נגישות הן הזכויות של הנכים לחיים שווים ככל אחד מהאדם ביקום הזה.

 

אני עשיתי, עושה ואעשה את המקסימום כדי להשתלב בחברה

מה עם קצת מאמץ מהצד שלכם להנגיש אותה לנו?