לפני שזיהו סופית את המחלה שלי חשבו שיש לי מחלת ניוון שרירים אגרסיבית. הרופא הסביר להורים שלי שבגלל המחלה אין סיכוי שאני אהיה עצמאי. אבא שלי אמר לו ״נו אז שיהיה שכיר, יש להם אחלה תנאים״. אמא שלי שאלה את הרופא מה היא צריכה לעשות כדי שיהיה לי סיכוי. הוא המליץ לה על שחייה ופיזיותרפיה.

אמא שלי ישר רשמה אותי לשיעורי שחייה בקאנטרי. עכשיו שתבינו, הייתי הילד היחיד שהיה מנוי לקאנטרי בגיל 3. עכשיו קאנטרי נשמע לכם כיף אהה?! זה קאנטרי של נכים. לאחד חסרות רגליים, לשני ידיים, השלישית בלי ראש.

חבר׳ה זה לא קאנטרי. זה מגרש חלקי חילוף לבני אדם.

ואמא שלי השקיעה. לקחה אותי 3 פעמים בשבוע, קנתה לי את כל הסט, בגד ים, מצופים, סנפירים, משקפת, בלון חמצן ואני בן 3.

לקאנטרי הזה קוראים איל״ן ובזכות העמותה והאנשים בה הרבה נכים וגם אני יכולנו להתאמן ולהתפתח מבחינה פיזית. בגיל 18 החלטתי שאני לא רוצה לחזור לשם מבחינתי המקום הזה היה הסמן להיותי נכה וניסיתי לברוח כמה שיותר רחוק.

היום בזכות טל בר שלום הרן וורדית פולר שהקימו את קמפוס אילן, ומעבר לחווית הספורט דואגות גם לחוויה תרבותית. הייתה לי הזכות להתארח ולפתוח את תחילת הסמסטר וחגיגות הפורים עם הרבה צחוק, גם על המקום שברחתי ממנו בצליעה.

קמפוס אילן תודה רבה מכל הלב על האירוח החם והמפרגן

הרגשתי בבית

פורים שמח🎊

אופיר דהן מהדורה מוגבלת סטנדאפ😎