"דוקטור אני רואה כפול, אני לא מסוגל ללכת ככה." הסתכלתי עליו במבט מתחנן. "לא הבנתי למה הגעת לרופא אף אוזן גרון?" שאלה לגיטימית סה"כ שיש לך בעיות ראיה. "הייתי אצל רופא עיניים, הוא אמר שהכל פיקס." רק תן לי תשובה מה לא בסדר כבר חשבתי. אחרי כמה חפצים שהדוקטור החדיר אלי הוא קבע בנחרצות "אתה סתום! כל הסינוסים שלך חסומים." נתן לי תרופה ושלח אותי לדרכי.

הסיטואציה הלחיצה אותי מאוד, המחלה שלי היא נוירולוגית. לראייה אצלי יש השפעה מרכזית עכל היכולת לבצע פעולות פיזיות. אני נדרש לקשר עין עם הידיים והרגליים, דוגמא הכי פשוטה. אני לא יכול להשחיל חגורה אם המכנס עלי, בהתחלה זה סבבה אבל שאני מגיע לרגע שצריך להעביר את הידיים מאחורי הגב, שם אני נכשל. אז אני שם חגורה לפני שאני לובש את הג'ינס.

אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי כבד ראייה או עיוור. האם הייתי מצליח לעשות הכל לבד? איך עושים את כל הכל בלי לראות? האמת אין לי שמץ של מושג. אתמול קיבלתי הצצה לחיים כאלה, הופעתי בפני

צמד- עמותת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה בישראל

. מה אני אגיד לכם? ההתחלה קצת נהרסה לי.

החיים עם הנכות הפכו אותי לציני, זה בא לידי ביטוי יותר בסטנדאפ וככה כיוונתי את המופע. אבל כשנכנסתי לאולם נאבדה לי הציניות, הרצון הזה להסביר כמה העולם עם המוגבלות יכול להיות רע לפעמים. לא יכולתי, הרגשתי שהאנשים ממולי חווים ומכירים את החיים האלה. וישבו לי שם כמה כלבלבים כאלה הכי חמודים בעולם, שאיך אפשר להיות ציני לידם?

המשכתי ונכנסתי למופע, הם נקרעו מצחוק. אני יצאתי קצת פחות ציני וגיליתי עוד אנשים טובים בעולם הזה.

הגעתי לחזק ויצאתי מחוזק. בדיוק בשביל הרגעים האלה כל הדרך הקשה שווה את זה.

תודה רבה מכל הלב על האירוח המחמם

באהבה