כמעט וביטלתי, התקשרתי לתמיר "אחי אני מפורק, אני כל היום בוכה, איך אני אעלה להופיע ככה?" תמיר לא נשאר אדיש לתחושות שלי "אני מבין שקשה לך, אבל אתה צריך להבין שנתת מילה. זה המקצוע שלנו, לך תצחיק את כולם. מבטיח לך זה יעשה לך טוב." רציתי להגיד לו שהוא לא מבין כלום, החלטתי להקשיב לעצה שלו, הוא מבין הרבה יותר טוב ממני.

שבוע שעבר קיבלתי בשורות רעות. לצ'ילי הכלבה שלי התגלה גידול בלב, לא ידוע כמה זמן זה ייקח, יום, שבוע, חודש, שנה. הזמן איתה נקצב. חמש עשרה שנה הכלבה הזו צמודה אלי, עברנו את הכל ביחד, ולא הפסקתי לבכות בשבוע האחרון. אנשים ניסו לנחם אותי שנתתי לצ'ילי את החיים הכי טובים שאפשר להעניק לכלב, זה ניחם אותי קצת. קשה מדי להיפרד. הייתי עושה הכל כדי שתישאר פה כמה שיותר.

מה היה קורה אם היה מדובר בבן משפחה? חבר הכי טוב? אמא? אבא?

הייתי עושה את מה שגפן, קארין ואביב עשו לטובת החבר והמדריך שלהם ארתור. לפני שלושה חודשים ארתור סיפר להם שהוא חולה במחלת ניוון שרירים סופנית. מאז אותו רגע הן גייסו את כל האנרגיות והיכולות שלהן על מנת להרים ערב מהסרטים. ואכן ביום ראשון בערב אחרי עבודה סופר קשה, הגיעו לתיאטרון תל אביב כ-500 איש. לערב שכולו מוקדש להעלאת המודעות וגיוס תרומות למחלת ההנטינגטון.

התרגשתי בטירוף להופיע בערב כזה, אכן העצה של תמיר עבדה. הצלחתי להצחיק את כולם. וארתור הוא העלה לי חיוך על הפנים, כי למרות המחלה פגשתי בן אדם שלא נכנע, לא מוותר ובעזרת חבורת חברים מופלאה מצליח לחיות את החיים. הבטחתי לו שלא נקרא אחד לשני מעוררי השראה אבל ארתור במילה הזו אני לא אעמוד הפעם.

אח יקר אתה מעורר השראה ואני מעריץ אותך