החיים כעצמאי מרגישים לי כמו ג׳ק באואר בסדרה המיתולוגית ״24״, כל שניה ביום נחשבת מחדש, מה אני יכול לעשות ולהספיק במינימום זמן ומקסימום תועלת, בכל זאת כלכלן. סדר האירועים שקרו השבוע הוא הזוי, הנה תקציר סטייל ״24״ לשבוע שלי.

יום שישי – השעה 10:30 – המיקום: חוף קריית חיים.

״וווואההווו, אחי הצלחתי! לא מאמין לקחתי את הגל לבד!״ אני מגיע על הגלשן לכיוון החוף. ״איזה מלך אתה! אלוף אחי!״ יוסי המדריך גלישה צועק לי מהעומק בחזרה. הצלחתי לקחת את הגל לבד, בדיוק כמו שתיכננתי עם יוסי מהשיחה הראשונה שלנו. ״אני גמור כפרה, אחרי 4-5 ניסיונות לבד והצילומים לידיעות אחרונות, אין לי כבר כוחות בגוף. תוציא אותי מהמים.״ אמרתי ליוסי, בזמן שאני מנסה להכניס חמצן טרי לריאות. מסיים את היום עם בירה על החוף, מדמיין את הכרית בשנ״צ של שישי.

יום שישי – השעה 18:30 – המיקום: הדירה של אתי ואופיר.

אני מתעורר משנת המלכים שלי. הקרסול שעליו נפלתי לפני חודש וקצת מאותת לי שהגזמתי השבוע. שלוש נסיעות לת״א, הופעה בבמה פתוחה, אימון כושר וגלישה. חשבתי לעצמי ברביעי הקרוב יש לי את ההופעה עם תמיר, אני חייב לנוח השבוע.

קמתי לצחצח שיניים מדדה על רגל ימין, עצרתי בסלון לבדוק איפה אתי, רואה אותה מנמנמת על הספה בסלון. המזגן קצת מקרטע וחם בבית. סיבוב קטן חזרה לעבר המקלחת, אני מרגיש את רגל ימין מאבדת תחושה, שיט ניתוק. מנסה לתפוס במשהו לא ליפול אבל יש רק קיר לידי. אני נופל על הברך והקרסול, על הרצפה אני צורח את נשמתי ואין לי אוויר בריאות. אתי מזנקת לעברי בבהלה, מנסה להרגיע. ״תני לי רגע להסדיר נשימה, בייב.״ היא משחררת אותי, צוברת ניסיון. לעומת פרופסור עם התמחות בנפילות בכל מצב.

יום שבת – השעה 21:00 – המיקום: הדירה של אתי ואופיר.

״ברצוקי הברך שלך ממש נפוחה.״ תומר חבר שלי הגיע אלינו לביקור וזה הדבר הראשון שהוא ראה. ״אני לא מצליח לעמוד על הרגל בכלל, כואב לי רצח.״ אני אומר לו עם עיני חתול על סף דמעות. ״מה תעשה עם ההופעה ביום רביעי?״ אני לוקח את הזמן, לא הייתה לי תשובה איך לעזאזל אני בכלל מצליח לעמוד עם כאבים כאלה.

״לא יודע אחי״ זרקתי לו תשובה. בזמן השיחה אני מקבל הודעה בפייסבוק מאמא לבחור שחולה במחלה שלי. התחברנו דרך הפייסבוק בקבוצת החולים של ״שארקו-מארי-ט׳ות.״ היא הודיעה לי שהם יגיעו להופעה ביום רביעי.

מה אני עושה עכשיו? מעדכן אותה, לא מעדכן אותה, הם כבר קנו כרטיסים. איך אני יכול לאכזב אותם? אין מצב שאני מאכזב את הילד הזה. ״איזה תענוג, אני אשמח לפגוש אתכם שם.״ אני מבלף כמו מהמר שקיבל יד גרועה בפוקר.

יום ראשון – השעה 16:30 – המיקום: מר״מ זבולון קרית ביאליק.

״נראה לי שקרעתי את הרצועה, נשבע לך מאמי, בחיים לא כאב לי ככה.״ יוצא ממני הגבר על סף מוות כשהוא פצוע. ״אולי מספיק כבר עם המחשבות האלה!״ אתי מפצירה בי בזמן שאנחנו מחכים בתור לרופא. אני. משפיל מבט ומבין שהיא צודקת.

״אין לך שברים״, הצהיר במבטא רוסי הדוקטור המתנקש, הוא נראה כמו המחסל היטמן ממשחקי המחשב. ״נראה לי קרעתי משהו בברך, רצועה או גיד, דוקטור.״ משתדל לקבל אמפתיה. ״תלך שיחבשו את הרגל אצל אחיות, לעשות קומפרסים עם קרח. נראה אם הנפיחות יורדת. הבא בתור!״ הלכה האמפתיה. מעכשיו משטר מנוחה, הרגל חבושה ומורמת. כל שעתיים-שלוש קומפרסים עם קרח, אופטלגין נוזלי ועיסוי עם משחת טראומיל, לפעמים לסבתא יש אחלה תרופות בארון. להופעה הזו אני עולה עם קביים אם צריך.

יום שני – השעה 8:30 – המיקום: הדירה של אתי ואופיר.

מתעורר בבוקר, ירדה קצת הנפיחות בברך. סימנים של אופטימיות. מצליח לעמוד קצת, הכאב מכריע, על ללכת אין כרגע עוד מה לדבר.

״נפצעתי בברך אחי, לא יודע אם אצליח להופיע ברביעי״ אני מעדכן את תמיר בהודעת טקסט. אני ממשיך במשטר המנוחה והטיפולים. ״יהיה בסדר, תמשיך להתאמן על הטקסט״ תמיר מנסה לעודד. מה יש לי לעשות באמת? אני תקוע על הספה, ננצל את זה ונתאמן בבית על הטקסט. למקרה שאצליח להחלים ולעמוד על הרגליים.

יום שני – השעה 20:30 – המיקום: הדירה של אתי ואופיר.

אני מצליח ללכת כמה צעדים. שיפור משמעותי מהבוקר. הכאבים עדיין בלתי נסבלים. עוד ועוד אנשים מודיעים לי שהם מגיעים להופעה. לא עדכנתי אף אחד חוץ שנפצעתי. מתחיל להכנס קצת ללחץ שלא אצליח לעמוד, אתי מעודדת אותי שהכל יהיה בסדר. כפרה עליה איך היא מטפלת בי כמו מלך. דואגת לכל דבר שלא אתאמץ יותר מדי.  אני מספר לה על פאנץ׳ שכתבתי על הביקור שלנו במר״מ, היא מתגלגלת מצחוק, זה עובד, אם אצטרך לשבת על כיסא בהופעה יש סיפור כיסוי.

יום שלישי – השעה 16:30 – המיקום:  הדירה של אתי ואופיר.

״נראה לי שהלך המדחס של המזגן, צריך לכבות את המזגן לכמה שעות ונראה מחר מה קורה.״ בישר לי טכנאי המזגנים. האימה והדביקות החלו להתפשט לאורך גופי. בלי מזגן באוגוסט? בקריות? עם הלחות הזו? איך אשרוד לעזאזל? למה עכשיו הכל בבת אחת?

אני כבר דורך על הרגל, הכאבים נסבלים, החזקים מגיעים כשהרגל במנוחה. המשטר נמשך, קרח, משחה, תחבושות, ואימונים על הטקסט. בשלב הזה שום דבר לא יעצור אותי מלעלות על הבמה.

יום רביעי – השעה 22:45 – המיקום: פאב הפרה, שבי ציון.

״היום יש איתי אורח מיוחד, קבלו את אופיר דהן!״ תמיר הכריז על הבמה. נשענתי על חבר שלי שי, מדדה על הרגל הפצועה במסלול שתוכנן מראש למינימום הפרעות. את תחילת המופע עוד עשיתי על שתי הרגליים, בכל זאת סטנד-אפ, השתמשתי בפאנץ׳ שכתבתי והתיישבתי. הכאבים היו שם אבל האהבה שקיבלתי מהקהל גרמה לי להתגבר על הכל באותו הרגע. יצאתי בתחושת ניצחון, ידעתי שאת המחיר אשלם בהמשך הערב כשאשב.

יום חמישי – השעה 10:30 – המיקום: הדירה של אתי ואופיר.

הודעות של מחמאות ופרגון מגיעות על ההופעה אתמול. כן רק עשר דקות מתוך מופע מלא שנכתב אבל כאלה שגורמות לי להבין שבחרתי בדרך הנכונה לגבי הסטנד-אפ. התרגשתי להופיע בפעם הראשונה בפני המשפחה והחברים, לקבל. מהם גם פידבקים או רעיונות לשיפור.

לגבי הרגל, כן קצת כואב יותר. עכשיו הזמן לנוח ולהחלים כמו שצריך, יש להן עוד הרבה במות להגיע אליהן.

״תודה רבה שהגעתם, אני מקווה ש____ נהנה מההופעה.״ שלחתי לאמא של הבחור. ״כולנו נהנו ו____שמח מאוד להגיע.״ היא שלחה לי חזרה. היה שווה את כל הכאבים…

תודה רבה ל- תמיר בוסקילה על האירוח החם והמדהים, על הליווי והעזרה לאורך כל הדרך.

למשפחה והחברים המדהימים שלי, שבאים לתמוך ולעודד בכל מקום וזמן. אוהב מלא.

לבת הזוג שלי, שאין עוד דברים כאלה, זכיתי בענק. תודה שאת סובלת אותי ומטפלת בי גם ברגעים הקשים, החמים והמזיעים שאנחנו עוברים בימים האחרונים. אוהב אותך בלי סוף.

ולכם, אלה שמעודדים ודוחפים ונותנים לי את האנרגיות להמשיך עם האטרף הזה.

יאללה עד העונג הבא,

הרבה אהבה,

אופיר