אתמול בערב הייתי צריך לעלות לבמה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. התעוררתי בבוקר ובמקום לחבק את הבת זוג שלי קמתי בריצת אמוק שלא הייתה מביישת את יוסיין בולט לעבר האסלה. בהתחלה חשבתי שאולי זה פרפרים בבטן לקראת ההופעה בערב.

לאחר ביקור לא סימפטי על האסלה, המשכתי את שגרת הבוקר שלי ונכנסתי להתקלח. יוצא כולי רענן ומצוחצח, מתכנן את המשך היום אך לקיבה שלי היו תוכניות אחרות. שוב פעם מצאתי את עצמי מתיישב על האסלה. לאחר עוד מספר פעמים הבנתי שלעלות להופיע לא יהיה חכם ביום כזה.

פעם הייתי מתחרפן מעצבים אם משהו כזה היה קורה לי, שואל את עצמי למה זה מגיע לי? מה עשיתי? לא הייתי מוותר ומנסה בכל הכח להגיע גם אם אני חצי מת.

למה לא התחרפנתי בסוף?

למדתי לקבל את המשפט "כל עכבה לטובה". היום למדתי להקשיב לגוף שלי ומה הוא אומר לי, הוא ביקש מנוחה. נחתי כל היום והשלמתי את העונה השנייה של "בית הנייר".

למדתי כשיש לך כיוון ומטרה בחיים כמה עיכובים בדרך לא ימנעו ממך להגיע אליה, כל עוד תמשיך בהתמדה ובנחישות לנסות כל הזמן.

למדתי שיש לי גוף אחד שצריך לדאוג לו כשאוכל להגיע לעוד עשרות במות פתוחות, ובהמשך הדרך להופעות שלי.

אתמול הוא רצה לנוח אז נתתי לו.

שמרו על הגוף שלכם, אין לכם עוד אחד כזה.

הרבה בריאות ואהבה🙏❤️🙏

אופיר