המשפט הזה שייך לסבא שלי ז״ל, מגיל מאוד צעיר המשפט הזה נחקק לי כמנטרה שיש לפעול על פיה. לא להגיע למצב שאני תלוי בחסדים של אף אחד. ככה גם ההורים שלי חינכו לאורך כל החיים, להיות עצמאי, לפעמים גם במחירים כואבים שיחשלו אותי לעתיד.

בשנים מסוימות בחיים אימצתי את זה באופן טוטאלי, רציתי להוכיח לכל הסביבה שהנה למרות המוגבלות הפיזית שלי, אני עצמאי ולא צריך עזרה בשום דבר. זה היה מביא אותי למצב של תסכול ועצבים, כי יש דברים מסוימים בחיים שגם אם אנסה הכי טוב שאני יכול, בית דין לא יעזור לי ואכשל. הרבה מאוד אגו, טמטום וחוסר מודעות למצב שלי.

האמת שכן הייתי צריך עזרה, התביישתי לבקש אותה. ככה מחנכים את כולנו שלבקש עזרה זו חולשה. וזה לא מתבטא רק בפן הפיזי, הרי גם ללכת לעזרה של טיפול פסיכולוגי או קואצ׳ינג היה נחשב עד לפני כמה שנים כמילה גסה. כאילו כולנו כאלה מושלמים ושלמים עם עצמנו. בולשיט. כולנו צריכים עזרה כזו אחרת בשלב כלשהוא בחיים.

היום אחרי שנים שהתביישתי, הפסקתי, כשאני צריך עזרה אני מבקש. בין אם עזרה פיזית או מנטלית. ואת המנטרה שנחקקה לי בראש שיניתי במאבק ארוך שנים. והיום אני אומר בקול רם

אם תצטרכו לנגב לי את התחת, כוסאומו נגבו, אף אחד לא מת מקצת חרא.

שבת שלום לכם