רציתי לכתוב סיכום של עשרה רגעים משמעותיים שהיו לי בעשור האחרון. כשהתחלתי לבנות את ציר הזמן שלי, ולבדוק את העובדות, התגלו לי פרטים חדשים. אולי שכחתי את התקופה הטראומתית הזו או רציתי לשכוח. הרגע הראשון שסימנתי היה הקבלה לעבודה שלי בפרוטרום, אי שם ביוני 2010. בדקתי כמה זמן הייתי מובטל לפני זה, בראש חשבתי ארבעה חמישה חודשים, בפועל הייתי מובטל שנה!

ירדתי מסיכום העשור, כל מה שהעסיק את הראש שלי באותו רגע היה האם פישלתי בסיפור שאני מספר בהרצאה שלי? בהרצאה שלי אני מספר שרק אחרי פרוטרום הגיע ה-משבר של חיי, שם הבנתי שיש עלי תווית ״נכה״. קלטתי היום שבעצם הזרעים נטמנו לפני זה, מתוך שלוש שנים, הייתי מובטל שנתיים וארבעה חודשים. אני מסביר שהיום בדיעבד אולי הייתי חסר ניסיון ולקח לי הרבה מאוד זמן למצוא עבודה.

האמת זה בולשיט שניסיתי למכור לעצמי. אם נשים לרגע את המוגבלות בצד. היו לי את כל הנתונים שנדרשים לעבודה שחיפשתי. חברים ״בריאים״ שלי התקבלו טיק טק לעבודות דומות. יודעים מה נגיד ולא ידעתי מי יודע מה למכור את עצמי טוב בראיונות עבודה? אני יודע בוודאות שהיו גרועים ממני.

בוא נשים את האמת על השולחן, זה היה בגלל הנכות. חושבים שאני טועה? עשור אחרי והנה

לפי נתוני שירות התעסוקה, כמעט רבע מהמתייצבים בלשכות התעסוקה הם עם מוגבלות. לפי סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 33% מהאנשים עם מוגבלות חשו אפליה כלשהי בשנה האחרונה. 45% מהם אינם עובדים, לעומת 16% באוכלוסייה הכללית (כמעט פי שלושה). 16% מהאנשים עם מוגבלות מרגישים בדידות לעתים קרובות ו־28% מהם אינם מרוצים מחייהם.

למה פישלתי בסיפור? חשבתי שברחתי מעצמי והמוגבלות שלי, שלא הייתי שלם עם עצמי. וזה בולשיט כי אני חושב שהייתי מאוד שלם עם עצמי. לא הרגשתי מסכן או חייתי את חיי כנכה. ונשאבתי לתוך בור שחור ואפל, שאלתי את עצמי למה דווקא לי? התנתקתי מאנשים, קינאתי בכולם, הייתי מתוסכל והרגשתי הבן אדם הכי לוזר בעולם. בעצם ברחתי ממכם, החברה שלא קיבלה אותי, אני לא מאשים אתכם, לפי מודל הנכות ככה לימדו אתכם מגיל צעיר על נכים, חמודים וחמימים אבל אין להם יכולות.

כשהגעתי לקואצ׳רית שלי בתחילת 2017, הסברתי לה שאני מעריך את עצמי הרבה פחות ממה שהסביבה שלי מעריכה אותי. היום אני מבין שזה סיפור שמכרתי לעצמי, כן הערכתי את עצמי, התסכול היה שעל פי כל הנתונים כן ראיתי את עצמי כשווה לכולם. כמה חזק שלא תהיה חזק מנטלית, כשאתה שומע ממעסיקים ובשלב מאוחר יותר מנשים רק לא, אתה נשבר לרסיסים. ואני? נשברתי לגמרי. רונית אומרת לי עד היום שאני אחד המתאמנים הכי קלים שהיו לה, היא רק הייתה צריכה לחבר כמה חלקים מחדש.

אני כבר לא אחזור להיות אופיר שהייתי לפני תקופת האבטלה (2010). שהיה תמים לחשוב שלנכות שלו לא תהיה השפעה, שאם הוא יהיה כמו כולם, יעשה את מה שכולם עושים, החברה תקבל אותו לחיקה. חשבתי שאני הולך לכבוש את העולם, ששום דבר לא יעצור אותי וחטפתי וואחד כאפה מהמציאות. כעסתי והרגשתי בודד במערכה הזו ,למרות הסביבה החמה והתומכת של המשפחה והחברים. צלקות אולי מחלימות ומגלידות אבל הן לא נעלמות, מאחד עם ניסיון בתחום.

עשור אחרי ואני נמצא הכי בפרונט שיש, חי בזוגיות עם האישה שאני אוהב, כותב ברשתות החברתיות, מתנדב ופועל למען אנשים עם מוגבלות, מספר את סיפור חיי בהרצאות, מופיע על במות הסטנד-אפ, מתראיין וחושף את כל הסיפורים הכי אישיים שלי. במטרה לשנות את הדעה שלכם בנוגע לנכים. זה לא מה שתכננתי בתחילת העשור הזה, כולה רציתי עבודה, זוגיות, משפחה, ילדים, הכי מיינסטרים שיש. בזכות כל הדחיות שקיבלתי הגעתי לאן שהגעתי. היום אני מבין שזה המנוע של כל העשייה שלי. להוכיח לעצמי שטעו כל אלה שדחו אותי, שהנכות היא שלהם ולא שלי. הפסקתי לברוח מהאמת.

לעשור חדש שיהיה כולו בסימן של כן.

ברוכה הבאה 2020

שלכם באהבה

נ.ב

לפחות קיבלתי את המהלך העונתי לסדרה שלי

החולה במחלה נוירולוגית מספר איך הצליח לשבור את הרשת עם פוסט ויראלי ומצא זוגיות.