"אז איך זה להיות מזוכיסטית?"
שאלתי אותה ומיד ניגבתי לה את הדמעה שזלגה על הלחי.
היא הסבירה לי שזה להזמין את הכאפות לפרצוף שלך ואחרי זה לתהות למה הפנים שלך אדומות.
את מטשטשת את המחסור בביטחון עצמי שלך באין סוף דיבורים כדי שבתכלס אף אחד לא ישים לב לזה.
את מסתכלת על המראה והיא משפריצה עליך יופי, אבל את בוכה ממה שאין במקום להגיד תודה על היש.
זה להסתובב עם אות קין "טעון שיפור" כי אף פעם לא היית מספיק טובה בשביל אף אחד.
את נהפכת לעבד של השלמות ושואפת להיות נטולת פגמים.
את מרגישה שכל מה שאי פעם עשית בתכלס יכולת לעשות פי מיליון יותר טוב.
זה לומר לעצמך שאת זה השמיים והכוכבים ולא הרצפה אבל את נכשלת ליישם.
זה לחזור כל פעם מחדש על אותן טעויות שגרמו לך לכאב
את מנסה להאמין כל פעם מחדש, בדברים שגם האמונה איבדה איתם קשר
זה לפתח ציפיות, שוואלה את יודעת שאין למה
זה לשדר קלילות אבל כולך כבדה, בראש ובלב
זה לרצות להיות עצמך אבל לא מספיק בשביל ליישם
את הדמעות הבאות לא ניגבתי, היא ניגבה.
החליטה שמעכשיו היא זו שתחזיק לעצמה את היד בדרך לאהבה עצמית
Photo by Sharon McCutcheon on Unsplash
- אופיר דהן
- אוגוסט 25, 2018
- 2:17 pm
- אין תגובות
שתפו בפייסבוק
שלחו במייל
שתפו בוואטסאפ
