"רק אתה יכול לרפא אותי, אתה מוכן?"

"את מדברת אליי? הסתכלתי עליה בתהייה

מיד היא ענתה "כן!"

"אני עו״ד, אין לי קשר לרפואה, איך ארפא אותך?"

"אתה לא צריך שום כישרון או ידע רפואי עם לב כמו שלך"

לא הבנתי מה היא רוצה ממני

היא המשיכה "יותר מוקדם ראיתי איך עזרת לאדון בדלפק הקבלה ונתת חיוך עם קריצה לילד שכבר היה עם דמעות בעיניים כי נפלה לו הגלידה ומיד עלה לו חיוך על הפרצוף. תראה איך אתה עומד מולי עכשיו, מקשיב, נותן לי את ההרגשה שיש לך את כל הזמן שבעולם בשבילי, למרות שברור לי שאתה ממהר להגיע לעבודה. הרבה זמן לא ראיתי אנושיות כזו."

לבסוף היא ביקשה בקשה קצת מוזרה: "יש מצב שאתה מסיים את הדברים שלך ותחזור לפה?"

בלי לשלוט בעצמי נפלט לי "כן!" לא הבנתי את עצמי אבל חייכתי אליה והלכתי לעיסוקיי.

"אני מחכה לך פה" שמעתי לחישה לאחר כמה צעדים, נראה לי שלא התכוונה שאשמע זאת.

סיימתי את עיסוקיי והתפניתי לפגוש אותה, הלכתי לכיוונה "חזרתי" לחשתי בעודי עומד מאחוריה, היא הסתובבה עם עיניים בוהקות כמו שלא ראיתי מחיי – אלה שאני רואה בכל יום רביעי בחצי השנה האחרונה בביקוריי בבית החולים.

כל שבוע אני מחכה ליום הזה, זה היום שאני הכי אמיתי ושמח בו, אבל בתכלס הכי חשוב אני מעניק לאישה מדהימה את הצורך לחיות. יש לנו שיחות נפש ואנחנו מדברים על הכל, צוחקים על הרופאים והאחיות, מתבאסים על האוכל של בית החולים ובעיקר אוכלים ממתקים ושטויות שמשמחים את הבטן.

הגיע יום רביעי והפעם נפגשנו בדשא בשונה מהפעמים שבילינו במסדרונות בית החולים, היא עצמה עיניים, הנחיתה את הגוף למצב שכיבה ונשמה נשימה עמוקה מכל הלב, "איך עבר השבוע?" שאלתי והצטרפתי אליה.

היא סובבה את גופה לכיווני וסיפרה לי "השבוע הצלחתי למצוא שיטה להעביר את הכאב בבדיקות, כל פעם שכאב לי חשבתי על כאב של אנשים אחרים."

"מעניין, ומה עבר לך בראש?"

"מערכת יחסים שלא הצליחה, מינוס גדול בבנק, חרם מהחברה ועוד" עלה לה חיוך קטן.

"וואלה, זה עזר לך?"

"כן, אני צריכה לעבור ניתוח מחר, לא הכי מסובך או מסוכן, אבל להחלמה ממנו מתלווה כאב לא כיפי בכלל שאצטרך ללמוד להלחם בו, לפחות זה מה שהרופאים מסרו לי".

"את מפחדת?"

"כבר עברתי מספיק בחיים כדי להבין איך העסק הזה עובד, אני לא מפחדת מעוד ניתוח או כאב."

"אז יש משהו אחר שמפחיד אותך?"

היא חזרה לשכב על הגב, הסתכלה לעבר השמיים ולחשה בקול עדין – "לאבד אותך"

דמעות התחילו למלא את עיניי, זה היה רגע מכונן מבחינתי שנפלה אצלי ההבנה כמה עוצמה בן אדם יכול להעניק עם יחס טוב וכנות.

למרות שניסיתי להסתיר את הדמעות היא קלטה אותי, התחילה לצחוק והקניטה "אני צריכה לבכות, לא אתה."

התיישבתי ואמרתי לה "אני מקנא בכוח שלך."

היא התרוממה והחזירה לי "אני מקנאה באמת שיש בך"

התאהבתי בה! עם כל האמת שלי לא ידעתי מה להגיד- נעלמו לי המילים, ורציתי כל כך שהיא תדע.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה

הניתוח הצליח והחולה מתה, מאז לא הצלחתי לחזור לביקור במחלקה.

Photo by Isaac Benhesed on Unsplash