"אם את לא שוכבת איתי, את יכולה ללכת, הדלת פתוחה"

"אם את לא שוכבת איתי, את יכולה ללכת, הדלת פתוחה" זרקתי לה בזמן שאני מגלגל ג'וינט.

"חשבתי שאנחנו יכולים להישאר חברים" היא הסתכלה עלי ועיניה נשמטו מטה.

"חברים יש לי בפייסבוק, אני לא צריך עוד". כשהיא תופסת עלי תחת, אני תופס מרחק. ג'נלטמן אמיתי הוא ג'נטלמן רק שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. אבל אחרי שלוש שנים בעולם הזה, אני ג'נטלמן לשעבר.

אני מסתכל עליה, כמה שנאה, היא לא טלית אבל עיניה תכלת, היא לא זהב מבפנים אלה רק התלתלים שלה. חיוך ישר כמו שורה במחברת אבל האותיות שיוצאות משפתייה מלוכלכות. כל הקשר עם המתולתלת הזו היה מטלטל ובלתי תלוי. למען האמת, מה קשור קשר? תכלס היא העמיסה אותי בפומבי כשנפגשנו אצל טל חברה משותפת שלנו, זה התחיל רק בלילה, שבוע אחרי כבר יזמתי, מעבירים עוד לילה ביחד, נקשרנו, ככה מתחילים היום קשרים, בלילות, בשריטות, בפציעות, במיטות. אין לה אמונה באלוהים, בטח לא באהבה, מלאה באמונה עצמית, וזה מטריף לי ת'דעת, כי אני איבדתי את האמונה ממזמן. וכמו שעומר שר היא לא שותה ולא מעשנת, לא רוצה להסתבך… היא לא נורמלית, פעם צחקתי על הסאחים, היום? אני מה זה מקנא בהם. יש כאלה שחושבים שבעוד כמה שנים הם יכחדו מן העולם.

"אתה באמת רוצה שאלך" היא כיסתה את גופה

"שבועת הצופה"

"למה?"

"ככה"

"נשבר לי הזין ממך" היא מסננת

"נשברה לי התותה ממך" החזרתי לה

כשאנחנו במיטה קיים הבדל ביננו, אישה מכניסה מחשבות למיטה, גבר חושב רק איך להכניס אישה למיטה, אחר כך השכל שלו מתרוקן. אני שיכור מהתחת, באמנה הגברית ישנן שתי הצהרות ששום גבר לא מספיק גבר לעמוד בהן – אני לא מדבר עם אף אחת יותר, וממחר אני מפסיק עם הסטלות. אין לנו שליטה על זה, זה שולט בנו, זה סטייט אוף מיינד.

זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, השמש הייתה בצניחה חופשית, השעון המעורר העיר אותי, לא שלי, שלה

"תכבה את הנודניק הזה" ביקשה בעודה שוכבת מתחת לשמיכה.

לקחתי את הפלאפון שלה, פאק! 83 הודעות שלא נענו, סרט של החיים, חישוב סטטיסטי מהיר, היא דרגה חמש מבחינה חברותית, כזו שמסתדרת טוב יותר עם גברים, מועמסת פנגו, מקצוענית סטוצים. צעקתי בלב סטוציונרית, לא יודע מה עבר לי בראש אבל חשבתי, אם תיקח סטוציונרית ותהפוך אותה לבת של השכן, זה הישג. לקחת את הבת של השכן ולהפוך אותה לסטוציונרית בעיר, זה האובייס. היא סיפרה שההודעות מחברות, משפחה, המנהל בעבודה, קבוצות.

הפסקנו לשכב אבל המשכנו לשבת ולהפגש ביחד, ערב אחד בישלנו ארוחת ערב ביחד, היא בישלה פסטה ואני חתכתי סלט. לאחר שאכלנו אמרתי לה "אני רוצה שנהיה מספר זוגי", חשפתי את הקלפים שלי, אבל נחשפתי בבלוף, הגבר שמנצח את האביר על הסוס, מסתבר שבסוף הוא הגבר המניאק, זה היה כתוב על הוול של העיר, פספסתי. היא תפסה תחת ויש לה מה לתפוס.

זיון קבוע זה הדבר הכי זמני בחיים. ניתקנו מגע

״תן לי חיבוק״ אין מצב שאני נכנס לבלאק ליסט, ״נו תביא חיבוק״.

הרשימה של הבלתי רשמיים, מייסדי קבוצה אכפת לי, טרמפיסטים של המוגות, רחוב נווה ידידים. אני, כבר סיימתי שירות מלא פלוס קבע, רס"ר בעיר.

"אין חיבוק".

"למה אתה מעשן בסלון?".

"אני גר לבד, זה הכיף שלי".

"אתה מעשן הרבה".

"מה נהיית אבא שלי? הסיגריות יפסיקו איתי לפני שאפסיק איתן.״

"אני לא סובלת את הריח הזה".

"גם הוא לא מת עליך".

"עצבנת אותי, לא בא לי לחבק אותך.״

"אני לא מעצבן, בא לי שקט, לא רוצה אף אחת, רק שקט, תשבי, תקומי, תשארי, תלכי, אני עם הסיגריה, סיגריה זה לקחת הפסקה של שניה מהחיים".

גברים מזייפים שמחה, כמו שנשים לפעמים מזייפות אורגזמה. אחרי פעם פעמיים של חזרה טקסטואלית מול המראה, עצמי התחיל להאמין בי.

"אתה חשוב לי".

"את חשובה לי".

כיביתי את הסיגריה. מדליק אותי כשהיא רוצה להישאר.

מבטים לתוך העיניים, היא עקשנית, מתקרבת. הילד שבתוכי יוצא ואני נותן לה כרית בראש ומתגלגל מצחוק. הכרית מפספסת, פוגעת במתג האור, מדליקה ומכבה. היא מצחקקת. המערה נפתחת וכל נטיפיה מנגנים הרמוניה, חיוכה שיא גינס.

"אני לא יכול להיות ידיד שלך, אני נמשך אליך" העיניים שלי מתוודות בפניה.

חצי דקה אחר כך מיכה שטרית מתנגן במערכת "על קו הזינוק" מכניס את החדר לאווירה המתאימה. היא מורידה את המתג של האור והמוזיקה. איזה שיר סקס זה, אני מתחיל ללטף, לדגדג, מנשק ועובר על אף אוזן וגרון, רופא מומחה. העור שלה רגיש, הקול מרעיש, הלב לא במקום, השיער בבלאגן, הכל "תגידי תיכנס!!" צועק ממני המת. חושב איך מתאים פייסל. הר הבית בידנו עד ש…

"תביא קונדום" היא אומרת

"מה?! אף פעם לא ביקשת את זה" כל גופי מזדעק

"אבל חברה שלי…"

"חברה משבשת" זרקתי בקול מונוטוני. מהחברות האלה שנותנות דוגמא לא טובה חשבתי לעצמי אבל גם לי יש כאלה.

"מה יש לך היום יא גזורה? בחיים לא שמנו" אני מנסה להציל

"אופיר, נו יאללה, למה אין לך קונדום?! אני מפחדת. אין בלי"

שאלוהים יעזור לי איך נפלתי באולטימטום הקונדום איך ממזמור דוד, אני באמירת קדיש. מרגיש שאני צעד מנפילה למלכודת הגומי, משחק אותה יענו מחפש בחדר, יודע שאין אחד כזה.

"תביא רגע את התיק שלי, נראה לי נשאר לי אחרון, אני צריכה לקנות" הפעם הקול שלה נשאר מונוטוני.

"מה לקנות? את צריכה להסתיר את זה ממני. זה לא נשי בכלל, את משומשת לגמרי." פאקינג עדיף מחזור, דם לא נותן ברירה, קונדום כן. למה היא חמושה יותר מזה למה היא לא חמושה אלי?

"לא מוצא" הקול שלי הופך לתלוי במצב. "את לא עם גלולות?!"

"לא מכניסה חרא לגוף" וואלה בשניה היא מזכירה לי את ההיפיות החדשות, אלה שעושות פילאטיס, שאומרות – הגוף שלי הוא מקדש – אבל אוכלות סמים כמו ממתקים, דופקות וודקה כאילו זה מים, בולבולים בלי קונדום, מקנחות בסיגריה, ודופקות צרפתית עם כל כלב ברחוב.

"אולי אצל השותף שלך?" היא זורקת

"בודק". אני מתעב קונדום, זה לא בטיחותי. כמו לעשן פייסל עם פילטר של סיגריה, אתה לא באמת מרגיש. כמו ללכת לים בתשעה באב, אתה לא באמת נכנס. נכנס לחדר, מחפש במגירות ומוצא אחד. תנועת ניצחון של מסי אחרי גול מגיעה בלי להתכוון לזה. אני כבר בחדר, היא מלבישה, ערום מלא, שלוש תנוחות והוא הספיק להקרע, אצבעות עובדות כמו סולו של פסנתרן הפילהרמונית, סולו חצוצרות מתקבל. שעה אחר כך מגיעה הצריחה של הפיניש בהנחיה מלאה של זובין מהטה ואז הצרחה הסופית. אין לי שמץ אם היה פה זיוף, לפי הזעה הקרה על פניה היא הייתה בגבוהות. מרחם על נשים שעשו כל כך הרבה גברים עד שהן כבר לא גומרות יותר.

"בא לי שתרדי לי" אני משדל.

"אתה לא ירדת" כמה נמוך נפלנו. צדק הלל הזקן, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. קארמה הוכיחה את טענתה, זונה מקצועית. ממשיך עד הדרן מלא. הגוף הזה מושך אותי בטירוף. מקלחת קצרה, מגבת ארוכה, מיטה גדולה. אישה אחרי מקלחת זה טהרה. פורס את ידיי ועוטף אותה בחיבוק. אשרי המאמין, מה אעשה, יקרה לי קצת האישה הזו.

"בייב תעצמי את העיניים ונישן." העפעפיים שלי מתחילים לאבד אחיזה.

"אין סיכוי, חייבת לזוז אני קמה מוקדם"

"לשים שעון מעורר?" מנסה אולי עוד נשאר טיפה של מזל בקנה.

"אתה מלווה אותי לאוטו?" שואלת וסוגרת את החזייה.

"בטוחה?" המוזיקה עצרה, המכנס עלה כולו.

"אתה בא?" וילון ההצגה נסגר על ההצגה.

"בטח, יאללה בואי."

"ממש ג'נטלמן אתה."

איזה אירוניים.

Photo by Vidar Nordli-Mathisen on Unsplash