ישבתי על הנדנה
ישבתי על הנדנדה במרפסת. הערב ירד, נעשה קריר.
שקעתי בהרהורים, נזכרתי שוב ושוב.
“את תקפאי מקור.” נשמע לפתע קולו המתקתק של דין, שותפי לדירה, שדאג לי והניח עליי שמיכת פליז נעימה.
"תודה,” חייכתי, “איך ידעת שאני פה?” שאלתי.
“מאיה אמרה לי שאת פה.” ענה.
“תפסיקו שניכם, אני בסדר.” קראתי.
“את מסתגרת כל היום, מתבודדת, בוכה. את לא בסדר.” טען.
“דין, מספיק לדאוג לי. אני לא ילדה קטנה.” קראתי.
“את רוצה לספר לי מה קרה?” שאל אותי.
“אני בסדר, מתוק.” חייכתי אליו. הוא אחז בידו ספל של קפה חם שהריח כל כך טוב.
“רוצה?” שאל מגיש לי את הספל. ”זה יחמם אותך, את רועדת מקור.”
הוא היה הבחור, המתוק ביותר שהכרתי אי פעם. טוב הלב שלו, המתיקות, עיני התכלת ומראהו החסון קסמו לי. קסם של בחור, ידיד נפש אמיתי, הוא מסוג הבחורים שאת תוהה: האם הוא אמיתי? גם יפיוף וגם לב זהב?
כי אין הרבה כאלה. וגם לא נראה שיהיה בנינו משהו. חוץ מיזה, יש לו חברה כבר 3 שנים והוא כמעט נשוי לה.
“שוב תודה” עניתי, לוקחת מידו את הספל, לוגמת מהמשקה החם והטעים בתוכו "טעים לך?” שאל בחיוך.
“רק אתה יודע להכין קפה כזה טעים” חייכתי חיוך שנדמה היה שכבש את ליבו, אולי.
“את מקסימה” ענה ונגע לי באף במין שובבות כזו.
“אני יכולה לסיים את הכול?” שאלתי.
“כן, שתי הכל. אני רואה שטעים לך. אני אכין לי חדש.” ענה.
“תודה חמוד” חייכתי.
“אז,מה קרה?” שאל.
“למה אתה חושב שקרה משהו?” שאלתי.
“העיניים שלך, העיניים לא משקרות” ענה..
“ליאור ואני רבנו” עניתי והבטתי לרצפה
"אתם תשלימו” ענה, בניסיון לעודד את רוחי.
“לא, לא הפעם, זה נראה כמו הסוף.” עניתי כשהדמעות זולגות מעיניי.
“די” אמר ברכות” אל תבכי, יהיה בסדר. מחר יום חדש.” הניח את ראשי על כתפו ומחה את הדמעות מעיניי.
“אני לא מסוגל לראות אותך בוכה” אמר בזמן שהוא מביט בי.
מבטינו נלכדו זה בזה, שתקנו, השקט, השקט המתוק הזה גרם לנו להרגיש מסוחררים.
דין נשך את שפתיו, מעביר אצבעו על שפתיי בחושניות. העיניים היפות שלו, ברקו באור מדהים.
“את כל כך יפה” נאנח ופניו זרחו.
“מה קורה דין?” שאלתי כשהוא אוחז את כף ידי ומצמיד אותה אל לוח ליבו. חשתי בפעימות ליבו שפעם בחוזקה בתוך חזהו.
“מה אתה עושה?” ניסיתי להבין.
"חדרת לי ללב, סיוון” אמר ”את פה, בלב שלי."
“דין” אמרתי, מביטה בו, יכול להיות שהוא מאוהב בי? איזה חמוד, דואג לי. יש לו לב אדיר, שאני לא רוצה לשבור. הוא יודע להעניק, לאהוב. בואו נגיד שמי שתתחתן איתו, תזכה בכל הקופה כמו שאומרים.
“את נראית לי במצב עדין כרגע. אל תביני אותי לא נכון. אני לא רוצה ולא אנסה לנצל את המצב.” ענה לי.
כשאני מתה שהוא ינשק אותי, עם השפתיים החושניות שלו, הרכות כל כך. הוא אמנם נראה קשוח, כלפי חוץ, אך כשמכירים אותו היטב, הוא בחור מתוק ומקסים, גבר בגברים.
“אז מה אתה מנסה לומר?” שאלתי, כשהמבט שלו ממיס אותי.
"אני אוהב אותך ואני רק רוצה שיהיה לך טוב.” ענה.
“אז תנשק אותי” חשבתי לעצמי וכן, מה שחשבתי עליו לבדי, על הנדנדה, היה הנשיקה שלנו אתמול .
“אני מאוהב בך.” אמר מלטף את פניי. ”אבל, אני יודע שאסור לי, אני לא רוצה להרוס את היחסים איתך. את לא פנויה רגשית. ואני לא רוצה להעמיס עלייך. לא אכפה עלייך את רצוני. אבל, הנשיקה אתמול.
“הייתה טעות, אני יודעת” עניתי.
“לא.” ענה, ” ממש לא מבחינתי, אבל כרגע אני מנוע מלהתקדם, את זקוקה לזמן. כואב לי לראות אותך פגועה ממנו. אני רוצה שיהיה לך רק טוב.”
“דין” עניתי, ”אני צריכה להתאושש, בוא נזרום ונראה לאן זה יתקדם"
ואכן זרמנו…
חלפו מאז אותו ערב 3 שנים. דין היה הידיד הטוב, שותפי לדירה, מלאך שומר שלי.
והיום? היום, הוא בעלי, התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי, חצי שנה אחרי אותו ערב, הוא הציע לי נישואין.
- אופיר דהן
- מאי 22, 2019
- 10:34 am
- אין תגובות
