בכל מקום אפשרי אני מחפש אותה שבידיי נעל שמתאימה רק לה.
שורה ארוכה של נשים נעמדה במרכז העיר וכל אחת מכריזה "הנעל הזו היא שלי!"
מגיעה אחת למדוד והנעל גדולה מדי, לשניה היא לוחצת מדי, השלישית נופלת ואחרת לא נועלת נעלי ספורט בכלל. הנעל הזו לא מתאימה לאף אחת.
זו נעל מיוחדת, היא מתאימה לרגל אחת בלבד. לא יוקרתית, זוהרת או נוצצת אבל מיוחדת במינה
מצאתי לה שם "סינדרלה עם נעלי ספורט". כל כך פשוטה אבל מיוחדת ברמה אחרת, אחת מעל כולן. לא בדקתי אם יש לה אמא מכשפה ואחיות רעות.
משיחה אחת קצרה היא גרמה לי להתאהב בה. וכמה שזה מהר זה נגמר מהר.
בשעת חצות היא ברחה והשאירה מאחוריה נעל.
על הנעל סימנים למה שעבר עליה, היא מספר לי הכל ומספרת לי כלום, הכי מיוחדת שיש. המבט מהעיניים שלה, ההילה שעוטפת אותה.
סיפרו לכם שסינדרלה נועלת עקבים מזכוכית ונוסעת בכרכרה של דלעת. תשכחו ממה שסיפרו לכם כי עליה נכתב המשפט כמה היא פשוטה ככה היא הכי מיוחדת.
סינדרלה שלי נועלת נעלי ספורט, לובשת טייץ שיושב עליה בול, השיער מפוזר והעיניים שלה חומות.
אני יכול להשבע שהקול שלה מתוק והשיחה ממכרת
שורת הנשים במרכז העיר התפזרה, הלילה כבר הגיע ואני עם הנעל ביד, ישוב על ספסל מביט בתסכול לכיוון הרצפה.
"סליחה? אני יכולה לקבל את הנעל שלי בחזרה?" הראש שלי התרומם "סינדרלה?"
"חח לא" אמרה בצחוק הנבוך שלה "בסה"כ עדי".