יום ההולדת האחרון שאני זוכר שבאמת חגגתי ושמחתי היה בגיל 29. מוקף בעשרות חברים וקרובי משפחה בפאב שאני מאוד אוהב, סיימתי את הערב שיכור ומבסוט אש. סיימתי תפקיד ראשון ככלכלן מתחיל. בראש אמרתי לעצמי וואלה אתה מצליח, מנהל חיים עצמאיים, בעל השכלה גבוהה, מסתדר פיננסית, עבודה בחברת ענק. הרגשתי על המסלול הנכון ובטוח שאני הולך לכבוש את העולם.

שנה לאחר מכן, יום הולדת 30, אני מובטל מעל שנה. חיפשתי עבודה בנרות, הגעתי לכל ראיון ולכל חור שאתם יכולים לשער. ניסיתי דרך המשפחה וחברים וכלום לא הולך. חגגתי את יום ההולדת עם 5 חברים קרובים, התביישתי, לא רציתי שיראו אותי ככה. בפעם הראשונה בחיי קיבלתי סטירה מצלצלת מהחיים, בראש הנחתי שרק בגלל המוגבלות שלי אני לא מתקבל לעבודה. היום בדיעבד אני מבין שזה היה מיקס של סיבות. הביטחון והדימוי העצמי שלי הידרדרו כלפי מטה, הרגשתי חסר ערך, כישלון טוטאלי.

חודש עובר והתקבלתי לעבודה ככלכלן בחברת כי״ל דשנים, אור בקצה המנהרה. שנה אני חופר לעצמי את המוח שאני כישלון, ואז ספק ראשון מגיע לביקור, יש מצב שאתה לא כזה. החלטתי להוכיח לעצמי, וקל זה לא היה. קיבלתי תפקיד ללא תחומי אחריות ודי ריק מתוכן, רציתי להוכיח, ובעיקר לעצמי, שאני שווה את השכר שאני מקבל. כל דבר שהבוס שלי ביקש עשיתי, לא בקטע של יס מן, רציתי תפקיד עם תוכן, משמעות ואתגר. טחנתי את התחת בשנה הזו, בניתי לי שגרה בית-עבודה-בית. חגגתי את יום הולדת 31 בקטנה, הרגשתי שאני עדיין לא שם.

שנה עברה, השגרה עדיין בית-עבודה-בית, קצת בילויים וזהו, לא משהו מיוחד. לקראת גיל 32 ההרגשה התחילה להשתנות, הביטחון קצת עלה, ורציתי לעשות דברים בשביל עצמי. זה התחיל מדבר מאוד פשוט, גידלתי זקן, לא היה אכפת לי שהיו כאלה שלא אהבו, העיקר שאני אהבתי את המראה החדש. קישטתי את היד בקעקוע שתכננתי בעצמי. באותה שנה שוב קיבלתי סטירה, אחותי קיבלה הצעת נישואים. רוב החברים שלי באותה תקופה כבר היו נשואים, וזה פחות הפריע לי, אבל זה שבת-אל, אחותי הקטנה ממני מתחתנת, מודה: התחרפנתי מבפנים. אל תחשבו שמדובר בקנאה, אני אוהב את בת-אל, והייתי הכי שמח בשבילה בעולם.

התסכול והקושי בעולם הזוגיות באותה שנה הובילו אותי לריב מאוד גדול עם ההורים שלי .משהו שהתחיל ממשהו קטן והתפתח לחוסר תקשורת בינינו קרוב לחודש. הריב הזה קריטי לעלילה כי שם הונחו למעשה היסודות. כתבתי להורים שלי מכתב של 3,000 מילים שבו שפכתי והקאתי הכל ומהכל, רציתי שייכנסו לראש שלי. בפעם המיליון ההורים שלי הוכיחו לי שהם תמיד שם בשבילי ובכל מצב.

אחרי החתונה של בת-אל פיתחתי אובססיה לעניין הזוגיות, השקעתי בזה שעות. בכל דרך אפשרית שאתם מכירים או לא מכירים. חשבתי שזה מה שיעשה אותי מאושר בחיים. האטימות והרתיעה מעניין המוגבלות חירפנו אותי.

חודש אחרי יום הולדת 33 התפוצצתי מתסכול ועצבים על אושרי, החבר הכי טוב שלי מכיתה א׳. הסברתי לו שאין לו שמץ של מושג איך זה להיות גבר רווק עם מוגבלות בעולם הזוגיות. אושרי הגיע אלי הביתה, אף פעם הוא לא התרגש מהפוזות שלי ואמר לי: ״כבר שנה אני חופר לך, תכתוב פוסט בפייסבוק, הבנת שבדרכים אחרות אתה לא מצליח. אני מכיר אותך מגיל 6 ויודע שהצלחת תמיד לממש את הרצונות שלך. עכשיו שב ותכתוב!״. בהתחלה עלתה בי חלחלה, מה אני אשב עכשיו ואכתוב לכל העולם? שאחשוף שאני במצב כזה ומחפש זוגיות?! לקח קצת זמן ולבסוף השתכנעתי, כי הבנתי שכמו הרבה מאוד דברים בחיים שעשיתי בדרכים שונות ולא מסורתיות, גם בעולם הזוגי אצטרך להפעיל גמישות מחשבתית.

לא ציפיתי לתגובה חיובית שכזו, 5,000 לייקים ושיתופים, 250 תגובות ועשרות פניות הגיעו בזמן קצר מאוד. בגיל 33 חוויתי את מערכת היחסים שלי, הרגשתי על גג העולם. החיים שלי קיבלו שינוי כיוון חזק, מראיית שחורות בתחום הזוגי לגילוי של קרן אור שחדרה מבעד למסך הזה. הביטחון והדימוי העצמי במגמת עלייה, צעד קטן וחשוב מאוד בדרך ארוכה.

חצי שנה לאחר הקשר הראשון שלי חגגתי יום הולדת 34, חוויתי ירידה חדה, אחרי כל הבאזז של הפוסט חזרתי שוב לאותו מצב והייתי מתוסכל. אחד הדברים שהבנתי באותו הזמן היה שהפכתי לאובססיבי ושצריך ללמוד לשחרר לפעמים. היה לי באותו זמן חלום ילדות ליצור מוזיקה אלקטרונית, נרשמתי לקורס על תוכנה ליצירת מוזיקה. שם בקורס בפעם הראשונה הגיעה ההבנה הראשונה, כאשר אתה עושה משהו עבור עצמך, אתה מתחיל להרגיש טוב יותר עם עצמך. נהניתי מהקורס, וזו הייתה אחלה שבירת שגרה, אבל הבנתי שזה לא הכיוון שלי. לא ידעתי מה אני הולך לעשות עם עצמי, חיפשתי את הדרך שלי.

חודש וחצי לפני יום הולדת 35 רבתי ריב קשה עם בחורה שהתחלתי לצאת איתה. למחרת הריב הבנתי שלמרות הדרך הארוכה שעשיתי, יש בי תסכולים רבים ואני מוציא אותם דרך עצבים . ידעתי שאני חייב עזרה חיצונית, לא התביישתי בזה. התייעצתי עם חברים וכך הגעתי למאמנת שלי, רונית כהן. הייתי רק בתחילתו של השינוי, וכבר הרגשתי טוב יותר עם עצמי. ידעת שאני חייב לעבוד קשה, זה לא הרתיע אותי.

על השנה האחרונה הרחבתי כבר בפוסטים קודמים, ואתם מוזמנים לקרוא. במבט לאחור על השנה הזו ישנה החלטה אחת שקיבלתי שעומדת מעל כולן, זו שגרמה לי לעבור את השינוי ולהגיע אל המטרות והאתגרים שהצבתי לעצמי.

תאהב את עצמך עם החוזקות ועם החולשות, תקבל את מי שאתה.

עוד יומיים אחגוג את יום הולדתי ה- 36 בהרגשה שונה לחלוטין, הפעם כבר לא אסתכל מי חוגג איתי, גם אם אהיה לבד במהלך היום, לא אחוש לבד או בודד. השנה הזו יש לי את עצמי, למדתי שהאדם הראשון שאתה צריך לאהוב על מנת להפיץ אהבה הוא עצמך.

כשכתבתי את הפוסט הזה בכיתי כמה פעמים, כן, עם דמעות, טישו וכל החבילה. הכל פשוט הציף אותי, הרגעים הרעים והטובים. היום אני יודע להעריך את הטוב ואת הרע, להסתכל על מה שיש לי, על ההישגים שלי, להודות על מה שיש לי ולא לחפש מה חסר לי. תמה לה תקופה, תקופה ארוכה מאוד שבה לא הייתי מאושר ושלם עם עצמי. השנה האחרונה הייתה באמת מעולה, היא הייתה השנה שבה באמת שיניתי דברים מקצה לקצה.

עכשיו הגעתי למקום שאני רוצה להיות בו!

אל תתייאשו ואל תוותרו אף פעם על החלומות שלכם, הכל עוד יגיע

תודה לכל המשפחה ולחברים שלי שעברו איתי את התקופה הזו ולא התייאשו ממני לרגע.

בהרבה אהבה 🙏❤️

אופיר דהן – מהדורה מוגבל/ת