יש פנייה קטנה שמאלה. אני פוסע בשעת לילה מאוחרת, מנסה לא להעיר את מחוסרי הגג , מהסמטה הקטנה אני פונה שוב לרחוב ראשי שעייף מהיום שעבר. בני האור כבר מזמן ישנים ובחוץ מסתובבים בני החושך, במבט מושפל מטה אני חולף על פני אחדים מהם, נראה כטרוד בענייני אך ערני ודרוך מבדרך כלל. הדרך הזאת אל הבית מעורפלת אך טומנת בתוכה אוצרות רבים, לרוב מסרבות עיני להידבק למטרה ומשוטטות במחוזות רחוקים שלעולם לא יהיו קרובים כל כך. ענף של עץ תות מתגרד על מדרכה סמוכה, לצדו מוטל מפתח מרוח בבוץ. צחנת הביבים מתמזגת עם ריח החריש באירוניה הרמונית. בצעד חריג אני סוטה מדרכי ומתכופף לאמץ את המפתח לכיסי. כעת אמשיך בדרכי, לאחר שני רחובות אפנה שוב שמאלה ואתקדם אל עבר בית הכנסת, המתפללים הראשונים יבחינו בי חוצה את רחבת חצר בית הכנסת ונעלם בחשכה. אישה שאבדה דרכה תיתקל בי ותיעזר בכישורי למצוא דרכה בעלטה. זה הבית שלי לתקופה הקרובה ואני מכיר כאן כל פינה. נהנה לשוב בכל לילה, במיוחד מאז שהיא מחכה לי במפתן הדלת . זאת הדרך שלה שאבדה אך המפתח שלי שפתח את דלת לבה.