התעוררתי לעוד בוקר שגרתי בחיי האבטלה, מעל שנה שאני מובטל ועדיין לא מצאתי עבודה. הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי על המחשב לבדוק אם יש הצעות או משרות חדשות. לא היו. נכנסתי לחשבון הבנק לבדוק מה המצב, הוא במצב יותר גרוע ממני. אני חייב למצוא עבודה וזריז, אחרת אני חוזר לגור עם ההורים. כל חיי שאפתי וחתרתי להיות עצמאי ולדאוג לעצמי; אני אוהב אותם מאוד, אבל מבחינתי לחזור הביתה יהיה כישלון.

אמצע היום, צלצול בפלאפון, על הקו רכזת כח אדם מחברת השמה. "יש לי משרה בשבילך בחברת דשנים במפרץ חיפה, אתה יכול להגיע לראיון מחר?" השבתי לה מיד בחיוב.

בשלב הזה, אחרי עשרות ראיונות עבודה, איבדתי את הציפיות ואת האמונה בעצמי, חטפתי כאפה רצינית באותה שנה. עם זאת היה שינוי שעשיתי במהלך הראיונות שעברתי: לפני השינוי הייתי מסביר על המוגבלות בסוף הראיונות. לקח לי זמן להבין שלאנשים יש רתיעה מהמוגבלות ומהלא ידוע להם, לכן התחלתי לדבר ולהסביר על המוגבלות בתחילת כל ראיון, והשינוי היה אדיר.

למחרת בבוקר קמתי עם זיק של תקווה בלב, יאללה, אולי היום זה היום, ואמצא כבר מקום עבודה. התקלחתי, התגלחתי, שמתי על עצמי בגדים יפים, קצת בושם, ויצאתי לדרך. הגעתי לראיון אצל מנהל המחלקה הכלכלית אבנר, ומיד בתחילת הראיון היה שם קליק. וואלה, אני לא יודע אם הוא התרשם יותר מסיפור החיים שלי או מהמקצועיות שלי, אבל היה שם משהו. היה לי ראיון ממש טוב, ויצאתי משם עם אנרגיות, אבל לא רציתי לעוף גבוה מדי כדי לא להתרסק שוב.

כמה ימים עברו ולא שמעתי כלום, התחלתי לאכול סרטים בראש ששוב לא התקבלתי. התחלתי להפנים, יאללה, צריך לארוז את עצמך, אין לך שקל על התחת.

צלצול הפלאפון קטע אותי באמצע סרט משעמם, מה יש לעשות כשאתה באבטלה?! על הקו היה אבנר: "התרשמתי ממך לטובה, מתי תוכל להגיע לראיון אצל מנהל האגף?" מרוב התרגשות שכחתי קצת שאני צריך לשחק אותה כאילו אני עסוק ומיד השבתי, "מתי שהוא פנוי". אתה כזה דביל, חשבתי לעצמי באותה שניה, שחק אותה קצת.. אתה משדר נואשות וחוסר ביטחון, איך אתה רוצה להתקבל ככה לאיזו עבודה…

עברתי ראיון אצל טל, מנהל האגף, וקיבלתי זימון לראיון אחרון אצל מיקי, מנהלת משאבי אנוש. בראיון האחרון כבר התחילו להתפתח קצת ציפיות, הראיון עבר בהצלחה. אמרתי לעצמי: "לפני שאני מתקפל ואורז את עצמי להורים, אני מחכה לתשובה". עוד כמה ימים מורטי עצבים, יאללה תחזרו אלי כבר נשבר לי ה…. מלהיות בבית. הפלאפון מצלצל, ועל הקו מיקי, מנהלת משאבי אנוש

"אופיר, התרשמנו ממך לטובה, אני רוצה שתגיע ונחתום על חוזה."

סיימתי את השיחה, חיוך ענק מרוח על הפרצוף וצרחה מתוך מהלב ומהנשמה…

"יששששששששששששששששששש!!!"

היחידה שהייתה לידי באותו הרגע הייתה צ'ילי הכלבה שלי, תפסתי וחיבקתי אותה חזק ורקדנו ביחד. הטלפון הראשון היה להורים שלי, שלאורך כל התקופה הזו תמכו וחיזקו והיו שם להכיל את כל התסכולים והעצבים שלי. אז הגיעה ההתפרקות, ישבתי ובכיתי על כל השנה פלוס של הסיוט שעברתי, על כל המקומות שאמרו לי לא, על זה שלא התייאשתי, שלא ויתרתי לעצמי גם כשאמרו "עזוב, חפש תפקידים אחרים" או "תנמיך את ציפיות השכר שלך", על זה שהמשכתי לנסות עוד ראיון ועוד ראיון עד שאגיע לתפקיד שרציתי, כי בתוך תוכי תמיד ידעתי מה אני שווה.

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)

כבר לא הייתי ילד, אבל באותו שלב בחיים הייתי צריך מישהו אחד שיאמין בי. מישהו חיצוני לא מהמעגל המשפחתי או מהחברים, הם תמיד האמינו בי. ולי היה מזל כי היו שלושה אנשים שכן האמינו: אבנר, מנהל המחלקה, טל, מנהל האגף ומיקי, מנהלת משאבי אנוש. זו ההזדמנות להביע את תודתי הענקית לאמון שהם נתנו בי כשאחרים לא ראו את זה. השבוע אני סוגר 6 שנים בדשנים, מקום עבודה שהפך לבית השני שלי בחיים. לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר.

אל תתייאשו, אל תוותרו לעצמכם על החלומות, תלמדו מהכישלונות שלכם,

תנסו עוד פעם ועוד פעם עד שתצליחו. תסמכו עלי

באהבה רבה❤️❤️