הכרנו אחד את השנייה, זה התחיל מהתכתבות שלא נגמרה ועברנו לדבר, הכל זרם מעולה וחשבתי לעצמי איזה קול חמוד יש לך. סיפרת לי מה את עושה בחיים ומה התוכניות שלך לעתיד, ואני רק רציתי להקשיב לך. החלטנו שהגיע הזמן שניפגש.

"יש משהו שאני צריך לספר לך לפני שניפגש", אמרתי לך.

מניח שבראש שלך רצות מיליון מחשבות מה הוא יגיד עכשיו? מה הוא רוצה?

"אני מקשיבה לך", אמרת בקול סקרן.

היססתי קצת "כל מה שסיפרתי לך עלי הוא אמת, יש פרט נוסף שאותו לא הזכרתי, נולדתי עם מוגבלות פיזית מסוימת".

הטלתי את הפצצה, דממה מהצד שלך.

מבין את החשש והרתיעה, הגיוני ביותר. במערכת יחסים עם גבר בריא יש חששות ופחדים אז כאן לא יהיו לך. הייתי מודאג אם לא היו לך כאלה, זה עניין חשוב ולא מינורי.

בטוח שבראש שלך עוברות מיליון מחשבות כרגע, מה המוגבלות? איך זה משפיע לו על החיים? איך נסתדר? מה הוא יכול לעשות? מה הוא לא יכול לעשות? מה המשפחה והחברים יגידו עליו? איך יקבלו אותנו? ומה יהיה בעתיד? יהיו לנו ילדים בריאים? הוא יצליח עם ילדים?

"אתה ממש חמוד אבל לצערי זה גדול עלי, אני מצטערת" שמעתי אותך מעבר לקו.

שוב פעם התרסקתי, כבר הפסקתי לספור כמה פעמים זה קרה. נמשיך הלאה, היא לא הראשונה וכנראה לא האחרונה. ייאוש ווויתור לא נמצאות בלקסיקון שלי, בראש שלי יש רק תקווה וידיעה שהיא תגיע

זו שתשמע על המוגבלות ולא תברח

זו שתגיד יהיה קשה אבל הוא שווה את זה

זו שלא יהיה לה אכפת מה יגידו עליה ההורים והחברות שלה

זו שנצא ביחד ללא תתבייש בבן זוג שלה

זו שתגיד אני אוהבת אותו ושכולם יקפצו לי

זו שרק בשבילה היה שווה לחכות את כל הזמן הזה