״תעופי מפה!״

״תעופי מפה!״ צעקתי לעברה

ראיתי איך הגוף שלה קפא במקומו עוד לפני שסיימתי לדבר. היא קולטת את המשמעות והעולם שלה חרב. ״תעזבי אותי. אני לא סובל אותך!״ אני אומר בשארית כוחותיי.

לאחרונה חשבתי על זה הרבה. היום כשמעיין באה לחבק אותי כמו תמיד, החלטתי שאני לא יכול לסבול יותר. לא את מעיין. היא סבבה. אני פה הדפקט עם קבלות. גבר כזה שקופץ מאישה לאישה, עושה חצי עבודה ומתקפל. דווקא כשזה מגיע לשבירת לבבות אני פרפקט. אם היו מקבלים תעודות על זה הייתי מצטיין.

מצטיין מזדיין.

כולן רצו להשאר ללילה, אבל מעיין היחידה שקיבלה אישור. היא ידעה להקשיב גם כשחפרתי לה במוח ולא הייתי צריך ממנה הרבה. דווקא בגלל השתיקות איתה היא הקסימה אותי, רוב הנשים רוצות לדבר ולדבר ובלה בלה בלה, לפני הסקס, תוך כדי!! אחרי הסקס. אבל מעיין הייתה מהשקטות, בפעמים הנדירות שדיברה יצאו לה שטויות מהפה כאלו שהצחיקו אותי.

נתתי לה יותר ממה שנתתי לעצמי, אבל היום החלטתי שדי, מגיע לה הרבה יותר. מגיע לה אחד כזה לא אגואיסט שמקשיב רק לעצמו, חופר וחופר וחופר. אומרים שהחלטות מגיעות בשלוף, מה שלא בשלוף זה הרגעים האלה של ההתלבטות. לא נראה לי שהתלבטתי.

״נו! אולי כבר תלכי מפה, אלוהים!״ לא מאמין שאני אומר את זה, כי אין אלוהים. אם היה אחד כזה הוא לא היה מפגיש ביננו ונותן לה לסבול מהמפלצת שהפכתי להיות. ככה נראו השנתיים האחרונות שלנו, לא פה ולא שם. בגלל שאני גוש טמטמת שלא רואה מעבר לאף שלי.

״ככה, נדב?״ היא הסתכלה עלי בעיניים פעורות אבל לא צעקה, היא לא צועקת כשהיא נפגעת. היא פשוט נאטמת ומסתובבת. מתחילה לאסוף את הבגדים שאיתם באה אלי.

״אני מקווה שיום אחד תלמד לאהוב את עצמך.״ היא יורה לעברי וסוחטת את כל ההדק, מאבדת את הרסן כמו שכלב תקיפה שאומן לעשות את מה שהכשירו אותו. חלילה היא לא כלבה, היא פגועה.

״אתה יודע למה אני יותר מתפללת?״ היא מסיימת לסדר את השמלה שעושה לה תחת אלוהי שמטריף אותי כשאני רואה אותו.

״נו?״

״שאלמד לאהוב את עצמי מספיק.״