השמש כבר עלתה. זה היה בוקר אפלולי של חנוכה בטיילת. ישבנו באוטו חבוקים “מחר אתה טס. אני אתגעגע” אמרתי, וראיתי דמעה בעיניו.

את דימה פגשתי לפני שלוש שנים בחנוכה. בחור צעיר בן עשרים יפה תואר, עם עיניים בוחנות ומקסימות. הוא הגיע לביקור בארץ לאחר שעבר לעבוד בסין. ההיכרות הראשונה שלנו הייתה בין חברים משותפים והוא ישר כבש את ליבי. כל הזמן אני אומרת לעצמי הלוואי הייתי מכירה אותו לפני, לפני שטס לשם ועבר לגור שם והכיר שם בחורה סינית יפת תואר. בילינו שבוע מקסים. טיילנו ביחד, שתקנו ביחד, שיתפנו, הקשבנו, רק אני והוא.

לילה לפני שעלה על הטיסה יצאנו לנשום אוויר. טיילנו ודיברנו ונהנינו מכל רגע משותף שנשאר לנו, הפעם לא התאפקנו, התוועדנו, “התאהבתי בך” הוא אמר, “עכשיו אני מבולבל…לא רוצה חזור לשם, אליה, רוצה להשאר איתך…” הרגשתי את אותו הדבר.

בהינו אחד בשני ואז זה קרה, הניצוץ, המגע הראשון, הנשיקה. כל כך כאב לי ובו הזמן כל כך שמחתי.

בים מרחוק שטה לה סירת דייגים קטנה. “שם אני רוצה להיות” אמרתי “איתך”. הוא חייך ועיניו נצצו מדמעות. “תבטיח שתחזור, שתתקשר, שתכתוב” ביקשתי, ועייני זהרו גם כן, מעצבות.

חקקתי את הרגע הזה בזיכרוני, כמו הרגע הכי טוב בחיי, ובו הזמן גם הרגע הכי עצוב בחיי.

התגעגעתי כל כך.

 הוא התקשר, ישר כשנחת “אני כבר רוצה חזרה אלייך” אמר בקול היפה שלו ואני ישר פרצתי בבכי.

השבוע הכי מקסים בחיי נגמר, והוא טס. לי נשאר רק לקוות שהבטחותיו לא לשווא.

חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.

לאחר שנה אני בעבודה, עובדת ולומדת. כבר כמעט שכחתי. צלצול טלפון, הנייד שלי. “מוזר, מי זה יכול להיות, כולם יודעים שאני בעבודה” אמרתי לעצמי. יצאתי החוצה לענות לשיחה והנה, “קטיה היי, יש כאן מישהו שרוצה לדבר איתך, להגיד שלום” הלב שלי פעם, כאילו התעורר לחיים, והנה מצידו השני של הקו אני שומעת אותו “היי, נחתתי, מופתעת?” דימה אמר בקול הרך שלו.

כל כך שמחתי. התמלאתי ברגשות מבולבלים ושמחים ביחד, וניקרה בראשי המחשבה – מה יהיה עכשיו?

נפגשנו לאחר העבודה ויצאנו לטיול הרגל הקבוע שלנו בטיילת. דיברנו, השלמנו את החסר. הוא התגעגע כמוני, אבל עדיין איתה, היא לא מרפה ממנו מספר לי, כמעט התאבדה בגללו, תלותית, חשבתי לעצמי. התנשקנו, כמו פעם, כל הזכרונות חזרו, שבו, כאילו לא עברה שנה.

“באתי לביקור, 4 חודשים כנראה” הוא אמר. נשבר לי הלב, כל כך קצת? ומה איתנו? התאהבנו. אתה שוב תעזוב אותי ואני אשאר עם הזכרונות שלנו. מחשבות התרוצצו בראש, הדמעות שוב הציפו. פעלתי לפי האינסטינקטים שלי, לא עזבתי, לא ברחתי. רציתי להיות איתו כל רגע בארבעה החודשים הקרובים. וכך היה, בילינו ביחד, היינו זוג לכל דבר.

היא נכנסה להריון, לפני שעזב. לא רוצה לעשות הפלה. התקשר כל הזמן. חיכתה לו. ואני כאן לידו, תומכת ומקווה שכל זה לא ייגמר. הוא רצה להשאר איתי. רצה לעזוב שם הכל. אבל היא לחצה, איימה להתאבד עוד הפעם. הוא כבר עצר אותה פעם אחת כשעמדה על החלון, סיפר לי, ריחם עליה.

החודשים עברו מהר, נהיה לי קשה וכואב, נסגרתי. הבנתי שאני והוא זה רק זמני, אהב שפורחת רק כשהוא בארץ. כל כך כעסתי. נסגרתי בפניו.

ימינו האחרונים ביחד היו סיוט, אני קיוויתי לנס והוא ידע שהוא חוזר אליה, להתמודד איתה. כבר מאוחר בשבילה לעשות הפלה, הילד יוולד. הילד שלו.

כמה ימים לפני שעזב דיברנו, אמרתי לו שזהו זה נגמר, הסיפור המתוק הזה נגמר, לא רוצה לשמוע ממנו או לקרוא מכתבים ממנו. “למה?” הוא שאל “אני אוהב אותך, אני אפתור הכל איתה ואקח אותך אליי, אני מבטיח” לא רציתי לשמוע אמרתי לו שהוא חונק אותי, ובפנים ידעתי שאני פשוט שבורה ופגועה. איך עשית לי את זה??? רציתי לומר ושתקתי. “זהו זה נגמר דימה, תהיה איתה, הילד שלכם, אולי הכל יסתדר” אמרתי והוא שתק, דמעה זלגה על לחיו, פגעתי בו. אולי ככה יהיה לו יותר קל לעלות על המטוס ולי יהיה יותר קל לשכוח אותו. הוא טס.

שנתיים כמעט עברו מאז. לא מכתב לא צלצול. הרבה זמן חיכיתי לצלצול למרות הכל. שיכתוב. שייתן סימן שעדיין חושב עליי. וכלום ללא קרה. כיום כל הגעגועים כבר נשכחו, עברו. אולי הדחקתי, אולי פחדתי להבין שאני עדיין אוהבת את הבחור המקסים שלי מסין. אולי אני עדיין מתגעגעת.

לפני שבועיים חלמתי עליו, חלמתי שהוא מתקשר “קטיה” אמר, זיהיתי את הקול וניתקתי את השיחה בכעס. קמתי מבולבלת. האם זה יכול להיות שאחרי כל כך הרבה זמן אני עדיין מחכה? כנראה שכן. כנראה אני עדיין מחכה לנס, שהוא יחזור או יתקשר, שנדבר ויספר לי איך הוא שם? האם הכל הסתדר?

אולי חיכיתי שהמעגל הזה יסגר.

יזמתי, אני כתבתי לו. צרפתי תמונה “ככה אני נראית עכשיו, ואתה? מה שלומך? איך הבת שלך? איך האישה? איך בסין?” . לא ידעתי אם הוא יענה אבל עשיתי את זה בכל זאת. והוא ענה. מופתע, חסר מילים, אבל ענה. סיפר שהם כבר לא ביחד מחודש מרץ, צרף תמונה.

אני עדיין מתגעגעת, הבנתי. האם אני עדיין מאוהבת בו? אני מבולבלת. אולי זה כבר מאוחר מידי לנסות להבין מה קרה. אז כתבתי לו שוב, הפעם סיפרתי לו למה התרחקתי ממנו בימים האחרונים שהיה בארץ. מחכה לתשובה. חושבת, כואבת, מבולבלת. מחכה…