יום שישי עשר בבוקר, בדיוק סיימתי את המקלחת לאחר אימון בוקר במכון הכושר. אין כמו התחושה של מקלחת אחרי אימון. התיישבתי והדלקתי פייסל, על השולחן מונחת כוס אספרסו כפול, הודעה מלולה, "מתאים לך שנקדים את הדייט שלנו ל-16?" מצד אחד היה ממש כבר בא לי להכיר ולראות אותה מעבר לתמונת הפרופיל שלה בפייסבוק, מצד שנה סססעמק זה שנ"צ של שישי בצהריים וכולי במחשבה למה את הורסת לי אותו?!

את לולה הכרתי לפני כמה חודשים דרך מעגלים משותפים בפייסבוק, נוצר ביננו קשר ויצא לנו להתכתב ולדבר. בפעם הראשונה שקבענו להיפגש היא הודיעה לי כמה שעות לפני שהיא לא תוכל להגיע ונקבע לפעם אחרת, וואלה אמרתי לא נורא כל עכבה לטובה, ניסיתי לקבוע איתה שוב אבל מאז היא נעלמה ולא שמעתי ממנה. לפני שבועיים היא פנתה אלי אחרי פוסט שפרסמתי ושאלה אותי "בא לך שנשב לקפה?" מודה האגו שלי עף כשאישה פונה אלי. "מתי שאת פנויה אני אשמח לצאת אתך לדייט." השבתי לה.

היינו אמורים להיפגש בשבוע שעבר, אבל שוב לא הסתדר לה עם העבודה, פה כבר נדלקה לי איזה מנורת אזהרה קטנה אבל החלטתי להתעלם ממנה, נו כמו שאתם מתעלמים מאיזה מנורה כזו באוטו, היא שם אבל האוטו לא יתפרק לכם בדרך ואפשר להמשיך בנסיעה. למדתי לא להניח הנחות על אנשים, לפעמים לוקח לקשר זמן להתניע והפסקתי לשפוט אנשים מהתכתבויות ושיחות טלפון, רוצים להכיר בן אדם באמת, שבו אתו אחד-על-אחד.

"כן, בטח אין בעיה. אני לא מכיר מקומות באזור שלך אז תובילי את." שלחתי לה בחזרה.

"חוף שבי ציון מתאים לך?" היא מיד השיבה.

"יאללה סגור. אביא בירות ושמיכה." מודה שלא עפתי ללכת לים, מזג האוויר לא היה בעדנו אבל רציתי כבר לפגוש את לולה.

"סגור אני אביא נשנושים." לולה השיבה לי

יצאתי מבסוט להורים שלי לארוחת צהריים, נכנס לאוטו, מוזיקה בפול ווליום, חיוך מרוח על הפרצוף, יאללה יש דייט היום! כן אני עדיין מתרגש מדייטים. לפני שיצאתי הכנתי תיק שלא אתעכב הרבה זמן. שמתי שמיכה לים, ארבעה בקבוקי בירה פלוס פותחן וכרבולית למקרה שיהיה קר לגברת.

כשחזרתי מההורים מיד נכנסתי להתקלח ולהתגלח, אני אוהב להשקיע בעצמי לפני כל דייט. לסדר את השיער, לצחצח שיניים, לנקות את האוזניים (אל תכניסו את הקיסם לתוך האוזן), לשים בגדים יפים ונקיים. בקיצור הבנתם מה זה להשקיע מבחינתי, ככה לימדו אותי בבית ולא רק לדייטים אלא לכל מקום. רושם ראשוני אין שני לו, שונא את המשפט אבל מה לעשות קלישאה זה משפט שעבד הרבה מאוד פעמים במציאות.

זהו אני מוכן, מניע את הרכב ברקע אריאנה מסמפלת את צלילי המוזיקה מזכירה לי כמה אהבתי את השירים מהסרט הזה בתור ילד, נוסע לחוף שבי ציון, התנועה עמוסה על כביש, מה אתם פאקינג לא ישנים בשישי בצהריים?! אני חושב לעצמי. מבט לווייז אני רואה שאני מאחר בעשר דקות, להתקשר או לא להתקשר ולהגיד לה? על השאלה הזו שייקספיר לא דיבר אני מצחקק עם עצמי, נחכה עוד קצת, לא אלחיץ אותה. לא עוברות שתי דקות זו לולה על הקו.

"אופיר אני מתנצלת לא כל כך נעים לי אבל עדיין לא יצאתי מטבעון" היא פותחת את השיחה, בראש אני מחשב שאם לי לקח חצי שעה להגיע ואיחרתי ייקח לה הרבה זמן להגיע. "אולי נזיז את הפגישה לחוף קריית חיים?" אני מנסה לבדוק איתה, ובאותו זמן מסובב את האוטו חזרה לכיוון הקריות. "אהה אני לא מתה על החוף הזה, די מלוכלך שם." קצת איבדתי את הסבלנות אבל כל עכבה לטובה "טוב אז בואי נישאר בתכנון המקורי אני מחכה לך בשבי ציון." "סבבה לפי הווייז יש חצי שעה נסיעה אליך, שוב ממש מתנצלת."

הגעתי לחוף שקבענו, החניתי את האוטו ויצאתי לכיוון החוף, איך שאני פותח את הדלת אני מבין שלשבת שם יותר מחצי שעה זה בלתי אפשרי בעליל, אין שמש, רוח קפואה עם נתזי מים מגיעה מהים, גלים גבוהים. האמת שכל מה שרציתי היה שיוסי המדריך גלישה שלי יהיה שם עם הגלשן, כל גל יותר מושלם מהשני, ואני מדמיין איפה אני אמור להיכנס ולתזמן את הגל ואיך אני יוצא, מצחיק אותי שלפני חצי שנה בקושי נכנסתי לים והיום אני מדמיין את עצמי לוקח גל של שתי מטר.

מסתכל על השעון ורואה שעברה כבר חצי שעה, יופי יאללה היא עוד מעט פה אני חושב לעצמי. צלצול מהפלאפון זו היא, כנראה רוצה לברר איפה החניתי את האוטו.

"היי מה קורה?" היא פותחת את השיחה, "הכל טוב, מה אצלך?" שאלתי בנימוס, "עשיתי טעות רצינית, כתבתי שבי ציון בווייז ולא שמתי לב שהוא לוקח אותי לרחוב שבי ציון בזיכרון יעקוב. אני נמצאת בזיכרון עכשיו." מודה לא ידעתי כבר איך להגיב לזה, ירד לי כבר כל החשק מהדייט הזה, אבל לא רציתי לוותר על הדייט הזה כל כך מהר. "אולי תבואי לאחי אילת בקרית חיים נשב שם באיזה פאב?" ניסיתי עוד להציל את הדייט הזה. "זה לא בדרך שלי הביתה." היא ענתה. כאן כבר הבנתי שזה די אבוד ואין מה לנסות עוד. "לולה האמת כבר ירד לי כל החשק היום, אמרת שאת עייפה תיסעי הביתה, נקבע וניפגש שאת רעננה ולא בכוח, היום זה כבר לא יקרה." אמרתי בטון של בלון שיצא ממנו כל האוויר.

הנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע חזרה הביתה, במהלך הנסיעה לולה שלחה לי הודעה "באמת שהתאמצתי, אני יושבת עכשיו לבד באוטו בזיכרון ואוכלת פיצוחים." כשהגעתי הביתה שלחתי לה הודעה "את מוזמנת אלי למרפסת יש אחלה נוף והבירות קרות, אולי תכבדי אותי בקצת פיצוחים?", ניסיון אחרון להיום אמרתי לעצמי. "לא כל כך מתאים היום, אני אתעלף לך במרפסת מעייפות." היא שלחה לי, "הבית שלי פתוח לכל אחד." השבתי לה. גם להצעה הזו לולה סירבה, בת'כלס לכל הצעה היא אמרה לא.

ראיתי שאין לי כל כך עם מי לדבר וכל הצעה שאני מעלה נענית בשלילה רשמתי לה הודעה "לולה שיהיה לך המון בהצלחה. כשתהיי רצינית ובעניין להיפגש תדברי איתי, זו כבר הפעם השלישית שאת קובעת איתי וכל פעם צץ משהו חדש, מצטער אני לא בנוי למשחקים האלה. אני לא חושב שמגיע לי יחס כזה מזלזל הייתי הכי רציני, מכבד ומשקיע. באמת שרציתי לפגוש ולהכיר אבל אני לא תחנת עצירה על הדרך הביתה."

אתה נותן יותר מדי הזדמנויות למי שלא מגיע אותן אמרתי לעצמי, פה נגמר הסיפור.