לפני עשור חיפשתי עבודה במשך שנתיים, הדבר האחרון שרציתי בחיים היה לחיות על קצבת נכות שאפילו לא כיסתה את שכר הדירה שלי. לבסוף התחלתי לעבוד ככלכלן בחברת כימיקלים גדולה. השכר ההתחלתי שלי היה 7,500 ש״ח. עדיין במסגרת שמקבלים קצבה והטבות.

 

טחנתי עבודה ובמקום העבודה שלי היו מאושרים וכל שנה קיבלתי תוספת לשכר שגם כיסתה יחסית את הירידה בקצבה. לאחר ארבע שנים השכר פרץ את המסגרת. הקצבה התייבשה לגמרי וזה היה מובן אבל לכל הביטול של ההטבות מסביב, ארנונה, סיוע בשכ״ד, חשמל, מים ועוד שאר ירקות ממש לא הייתי מוכן ומודע.

 

מבחינת מדינת ישראל וביטוח לאומי, אני כבר לא נכה! חשבתי שהרפואה תפתור את המצב שלי. גיליתי שביטוח לאומי הוא הרופא האמיתי – 0% נכות. הלכתי 3-4 שנים אחורה מבחינה פיננסית.

 

וברגע שהעלו את הקצבאות ממש לא השתלם לי לצאת לעבוד, כי הפער בין הקצבאות וההטבות לשכר שקיבלתי עמד על פחות משכר המינימום, למה שאני אצא לעבוד משרה מלאה בשביל שכר כזה?!

 

ההזיה הכי גדולה שהעיר שבה אני מתגורר שכחה את העדכון מביטוח לאומי על הפסקת הקצבה וחייבו אותי ב-6000 ש״ח הפרשים על ארנונה.

 

כמוני יש עוד אלפי אנשים שרוצים לצאת ולעבוד, אבל הם מגלים שמופעלת עליהם אלימות כלכלית גרידא וקוראים לזה דיסריגארד וחוק לרון.

 

בתור כלכלן העבודה שלי הייתה להבין מהם מנועי הצמיחה של העסק. שאני מסתכל על המצב של הנכים אין שום מנועי צמיחה, במקום להפוך את המגזר הזה ליצרני אנחנו הופכים אותו למגזר תלוי חסד הממשלה.

 

בשנים האחרונות התמקד המאבק בגובה הקצבה והעלאת המודעות ויש לברך על כך את הפועלים לדבר. היום יש הרבה מאוד אופציות שיביאו לצמיחה העלאת סכום הדיסריגארד, השארת ההטבות בשכ״ד, ארנונה, חשמל ומים. הרחבת הפטור ממס לפי אי כושר ההשתכרות ולא נכות רפואית. מתן פטורים לעסקים על מיסוי שכר וביטוח לאומי של מועסקים עם מוגבלות.

 

באמת שרציתי לעבוד, להתקדם ולעבוד אבל תקעו לי מקלות בגלגלים לאורך כל הדרך. הדרך שלנו להתקדם ולהשתלב באמת בחברה לא תעבור דרך קצבאות אלא דרך זכויות. זו צריכה להיות המלחמה הבאה של כולנו. על הזכויות שלנו

 

תודה על ההקשבה,