ממש התחשק לי סטייק השבוע, משהו עסיסי כזה (מצטער טבעוניים יקרים) ובזמן שפינטזתי נזכרתי בסבא שלי פליקס ז״ל, שבתור ארגנטינאי אמיתי ידע כמה דברים על בשר ואיך נהנים ועושים חיים משוגעים.

היינו מגיעים כל המשפחה בשעת בוקר מוקדמת ליער, מוצאים מקום להתנחל בו, אצל ארגנטינאים על האש זה סוג של טקס, אוכלים לאורך כל היום. סבא שלח אותי להביא עצים וזרדים כדי שנוכל להדליק מדורה, הדבר שהכי אהבתי אצלו שהוא נתן לי להרגיש בעל ערך וחיוני. סבא היה מסדר את האבנים וביחד היינו מדליקים מדורה. "צריך שהאש תירגע כדי שהבשר לא יישרף״ הוא אהב ללמד אותי את הסודות שלו.

על השולחן מונחת קערת סלט גדולה לידה קערה נוספת רוטב צ׳ימיצ׳ורי לבשר ובקבוקי שתייה. איפה הלחם? איפה הסלטים? חומוס, משהו, לא יבש? ממש לא, יש המון המון בשר.

העצים כבר הפכו לגחלים, סבא הניח את הרשת על עיגול האבנים שתוחם את המדורה. ״צריך שהרשת תרתח״. בזמן שהמתנו סבא שלף מהתיק המיוחד את חגורת הסכינים שלו, מכירים חגורה כזו של שיפוצניקים עם מלא כלי עבודה אז כזו רק של סכינים לבשר, כל סכין הייתה מושחזת ומבריקה כאילו יצאה מהמפעל. 

הרשת רתחה, סבא הוציא מהצידנית חתיכת אסאדו ענקית ועסיסית, והניח אותה בעדינות על הרשת, הרמוניה של צלילים ברגע הנגיעה. ״מה עכשיו?״ שאלתי , ״אהה תלמד אופירי, עכשיו מחכים״ היה עונה עם חיוך גדול ובמבטא ארגנטינאי. ריח של בשר באוויר, כולם עם ריר על השפתיים, כמה חסה אפשר לאכול? וסבא בשלו מסתכל על הבשר נהנה מהחיים ורגוע, לא באמת עדיין היו לו עצבים של ארגנטינאי.

״הבשר מוכן!״ סבא מודיע אחרי שהוריד את אחותי מאיזה עץ

סבא הוציא מהחגורה משחזת וסכין גדולה, השחזה טובה לפני שהתחיל לחתוך את הבשר 

כמו אמן שמצייר במכחול. היה חותך נתח מהבשר חילק לכל אחד חתיכה קטנה (הכי טובה הייתה בשבילי), הפך את הנתח והחזיר לאש. ככה היינו יושבים כל המשפחה במשך היום, מדברים, צוחקים, אוכלים, שותים, ובעיקר נמצאים ביחד.

התגעגעתי אליו מאוד, הסטייק כנראה הפעיל איזה טריגר. הוא נפטר שהייתי בן 12, כל מה שרציתי השבוע היה לשבת לאיזה שיחת גברים עם סטייק ובירה, כדורגל ברקע, לספר לו מה קורה אצלי בחיים, וכמה הוא חסר לי בחיים. אני לא אדם מאמין אבל אני יודע שהוא מסתכל עלי מלמעלה בגאווה וחיוך מרוח על הפנים.

בתמונה סטייקים כמו שסבא לימד אותי להכין

שבת קסומה

באהבה

אופיר