במהלך התחקיר לסדרה שלי עברתי על אלבומי תמונות שלי. תמונה אחת ממש לכדה לי את העין. זו הייתה מסיבת יום הולדת לידידה קרובה שלי. דודו זר הופיע לרגל חגיגות ארבע שנים לפאב המורגן שבקריות, חגגנו ושתינו והיה שמח. או לפחות ככה שיחקתי אותה

 

אבל המצלמה מגלה הכל

 

שפת גוף אי אפשר להסתיר כשאתה מת מבפנים. באותו זמן אני מובטל, ישבתי בבית (קשה לי לעמוד) מעל שנה, אחרי עשרות דחיות הביטחון העצמי שלי התרסק יותר ממה שנפלתי פיזית בחיים. פחדתי מהמצלמה אבל בעיקר מעצמי. בסרט האהוב עלי בכל הזמנים ״מועדון קרב״ יש משפט שנחרט לי במוח

 

״רק אחרי שאנחנו מפסידים את הכל. אנחנו חופשיים לעשות את הכל.״

 

פעם לקחתי את זה לכיוון של רכוש, כסף, מעמד. היום אני יודע שבהכל הכוונה היא לאבד את עצמך. עשור אחרי אני מציג פטמות חופשי ומבט חודרני למצלמה

 

ככה נראה חופש….