הבלוג שלי התחיל ביוני 2015 עם הפוסט - ״את שחסרה ואני״
מאז התחלתי לכתוב והחיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה

דמיין עצרו לשניה, דמיינו שמכסים אתכם בנייר טואלט כן כמו בכיתה ה' זוכרים את המשחק הזה? יפה, נמשיך מכסים אתכם בנייר טואלט, יש את השכבה

מוגבלות היא לא קללה נמאס לי שמשתמשים בשיח הפוליטי בכל סוג של מוגבלות כקללה בואו נגיד להם: די, שנו את השיח. מצטלמים עם מסר ברור

לולה יום שישי עשר בבוקר, בדיוק סיימתי את המקלחת לאחר אימון בוקר במכון הכושר. אין כמו התחושה של מקלחת אחרי אימון. התיישבתי והדלקתי פייסל, על

״תעופי מפה!״ צעקתי לעברה ראיתי איך הגוף שלה קפא במקומו עוד לפני שסיימתי לדבר. היא קולטת את המשמעות והעולם שלה חרב. ״תעזבי אותי. אני לא

אהבתי רק אישה אחת בחיי, תכלס זה לא הרבה, בטח בגילי ובמיוחד שזה היה לפרק זמן מאוד קצר, והכי עצוב? אהבתי אותה כמו משוגע, אצלה

היא חשבה שהיא ראתה כבר הכל היא קשוחה, איתה אף אחד לא יעז להתעסק. קשוחה, ממש קשוחה, כמו פלדה. היא לא מתפשרת, לובשת את הפוזה