הבלוג שלי התחיל ביוני 2015 עם הפוסט - ״את שחסרה ואני״
מאז התחלתי לכתוב והחיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה

חצי שניה חצי שניה והופ אני במצב הזה, ככה זה לחיות עם מחלה נוירולוגית. אני קורא לזה ניתוק, אין לי מושג מה המונח המדעי למצב

המסע לסטנד-אפ פרק 2 אתמול בערב הייתי צריך לעלות לבמה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. התעוררתי בבוקר ובמקום לחבק את הבת זוג שלי קמתי בריצת אמוק

היא מטורפת היא מטורפת, אין לך עוד שמץ כמה. היא אוהבת להטריף אותך, להציק לך, אבל בעיקר לאכול אותך בנשיקות. החיוך שלה משכר, רק הבטת

הסטירה זעזעה לי את הראש ועוד לפני שהצלחתי לפקוח את העיניים שמעתי אותו צועק ״קום, קום כבר יא דבייל, אתה תאחר״, יש לנו קטע להגיד

לבן דוד הסודי שלי אח שלי היקר אני לא יכול להעלות איתך תמונה או לתייג אותך מאז שנהפכת לטופ סיקרט סטייל ג'יימס בונד, היום בערב

אירוע השקה עמותת ״רואים את האופק״ לפני שנה וחצי בלילה קר וגשום שיתפת אותי בחלום שלך, שמח שהגשמת את החלום שלך ועל הדרך את שלנו.