קצת עלי
קצת עלי, בוא נתחיל מהילדות
בגיל שנה אמא שלי שמה לב שאני לא מבצע את כל הפעולות שתינוק צריך לבצע בגיל הזה. אחרי כל הבדיקות הרופא אמר להם שיש לי מחלה נוירולוגית בשם ״שארקו-מארי-טות״, אמא שלי התחילה לבכות. אבא שלי היה בשוק. הרופא הסביר להם ״חברים זו מחלה רצינית עם ניוון שרירים. משנה לשנה המצב יחמיר. ואין סיכוי שהילד יהיה עצמאי״. מהשוק שאבא שלי היה בו הוא אמר לרופא ״שיהיה שכיר! מי רוצה להיות עצמאי במדינה הזו? רק גונבים אותך״.
מאותו יום ועד גיל 18 הייתי במעקב רפואי בבית חולים אלי״ן בירושלים. כל שלושה חודשים הייתי עובר יום בדיקות, צילומי רנטגן, מבחני ריפוי ועיסוק, איך אני אוכל עם סכין ומזלג, עולה ויורד מדרגות, מכפתר כפתורים, שורך שרוכים. כל שלושה חודשים היה לי מבחן. פעם אחת נכשלתי בירידת מדרגות בלי מעקה, סיימתי ברמב״ם. אין מועד ב׳, יש פנימית ג׳. שבועיים אכלתי אוכל מקשית.
עוד קצת עלי, אצל אמא אין פטורים
אמא שלי נאבקה שישלבו אותי בבית ספר רגיל, הייתי הנכה היחיד בבית הספר. שילבו אותי, בערך. שמו לי את הכיתה בקומה שנייה, בלי מעלית. איך שהיה צלצול להפסקה, חברים שלי היו אומרים לי ״אתה בא לחצר?״ הייתי עונה ״לא, תרדו אתם״. למה הייתי יודע שעד שאני יורד 2 קומות ועולה 2 קומות נגמר היום. חברים שלי קלטו שאני לא בא איתם בהפסקה אז הם הציעו להרים אותי עד לדשא בהפסקה. אני ניצלתי את זה. התייחסתי אליהם כאילו אני המלך והם נתינים שלי
הרופאים אמרו לאמא שלי שאני חייב להפעיל את השרירים שלי כמה שיותר. אמא שלי לא עשתה לי הנחות. בכוונה טובה להכין אותי לחיים. כשהגיע לי הביתה פטור מהצבא, לא וויתרתי אמרתי אין מצב שאני לא עושה צבא. הגעתי לבקו״ם, יושב מולי קצין בכיר ״זה מאוד מרגש שאתה רוצה לשרת שכולם רק רוצים להשתמט. אתה יכול להישאר שלוש שנים בבית״. הסתכלתי עליו ״מי יישאר שלוש שנים בבית?! אמא שלי שברה אותי אחי, אין לי כוחות כבר. תן לי להתנדב אחי יהיה לי פטורים מהכל. למה אצל אמא שלי אין פטורים״.
אחרי שנתיים של התנדבות בסיירת אגוז השתחרתתי והלכתי ללמוד תואר ראשון
סיימתי את התואר התחלתי לחפש עבודה והייתי במלא ראיונות ולא קיבלו אותי. ישבתי בבית מעל שנתיים מובטל ולא הבנתי בכלל למה לא קיבלו אותי. יש לי תואר, אני יודע לעבוד עם עם מחשב. מה קשור העניין הפיזי? פעם ראשונה בחיים שהרגשתי שפוסלים אותי בגלל הנכות שלי. איבדתי את הביטחון העצמי והסתגרתי בפני העולם. הרגשתי כישלון טוטאלי למרות הכל לא וויתרתי, המשכתי כל יום לחפש עבודה. אחרי שנתיים שמעתי פתאום ״התקבלת״, הייתי בהלם.
אחרי שמצאתי עבודה מסודרת הייתי בטוח שהזוגיות בדרך. בגיל 33 אחרי הרבה מאוד זמן שחיפשתי זוגיות וקיבלתי דחיות, התחלתי להתייחס לזה כמו חיפוש עבודה, בשניהם התרגלתי לשמוע ״לא תודה, יש לי חבר״. לא הצלחתי להגיע לדייט עם אף אחת ונשבר לי, אז כתבתי פוסט על זה שאני נכה ואני מחפש זוגיות. יושב מול המסך, כלום, שלושה לייקים, אמא שלי, אבא שלי ועמותת ״הסוף ללבד״. אמרתי טוב כנראה זה המזל שלי והלכתי לישון. קם בבוקר משפשף את העיניים, שוק! אני רואה הפוסט נהיה ויראלי. פתאום נשים התחילו לפנות אליי! פותח הודעה, עוד הודעה קולט רק נשים עם בעיות. נפגשתי עם כמה מהנשים מהפוסט. זה לא היה דייט. כמו שני שבורים שמשחקים מלחמה בקלפים מי יותר מסכן אחד מנסה לשלוף את הג׳וקר שלו.
אז איך נכה שבקושי מצליח לעמוד על הרגליים מעמיד מופע סטנד-אפ שלם?
מהפוסט הזה יצאתי למסע לחפש את החצי השני שלי, חשבתי שזוגיות ועבודה יגרמו לי להיות מאושר. אבל המסע הזה לקח אותי לחיפוש הזהות שלי. התחלתי לכתוב ברשת בלוג בשם ״מהדורה מוגבלת״ על החיים שלי כרווק נכה שמחפש אהבה. כדי לשפר את הכתיבה שלי נרשמתי לסדנאות כתיבה, בסדנת הכתיבה של רן שריג מצאתי את הזהות שלי דרך תרגיל של סטנדאפ. רן גרם לי להבין שברגע שאני צוחק על הנכות שלי, זו שתפסתי כחולשה הכי גדולה שלי, אף אחד לא יכול לצחוק עלי! חודש אחר כך הכרתי את אשתי לעתיד.
אחרי הפעם הראשונה על הבמה התפטרתי מהעבודה והלכתי לעשות סטנדאפ. אמא שלי איחלה לי בהצלחה ואבא שלי חשב שהסתובב לי הראש. מבין אותו, איך אפשר להראות את הפנים בקרית אתא? מילא בן נכה, אבל סטנדאפיסט?!
אז הנה היום בגיל 42 אני נשוי, סטנדאפיסט ומסתובב ברחבי הארץ עם המופע סטנדאפ שלי ״מהדורה מוגבלת״ ושובר את גבולות הצחוק על הנכות שלי.
נתראה על הבמה
באהבה🙏🏻❤️
