תפריט
ברוכים הבאים לכל סרטוני הסטדנאפ
של אופיר דהן
סרטוני סטנדאפ מהיכל התרבות ת״א
סרטוני סטנדאפ מתיאטרון הסטודיו חיפה
אהלן וסהלן, אופיר דהן סטנדאפיסט במשרה מלאה ונכה מלידה בואו לקרוא עלי עוד קצת
בגיל שנתיים ההורים שלי לקחו אותי לרופא כדי לגלות מה הנכות שלי, הרופא בישר להם שיש לי מחלה נוירולוגית בשם ״שארקו-מארי-טות״, אמא שלי התחילה לבכות ואמרה לו ״זו מחלה או קינוח? אתה רופא או מלצר?״. אבא שלי היה בהלם ויצא לו ״עם איזה גלידה זה מגיע? נשמע טוב המארי טות הזה״. אני שמעתי גלידה התחלתי לצעוק ״גלידה! גלידה! גלידה!״. הרופא הבין שאנחנו בטראומה והסביר להורים שלי ״חברים, זו מחלה רצינית, זה מגיע עם נוירופתיה מוסקולרית ועם ניוון שרירים״. אבא שלי עדיין בהלם ויצא לו ״ואין גלידה בצד?״
גלידה הם לא ליקקו איתי. הרופא הסביר להם שאין סיכוי שאניה אהיה עצמאי. אז אבא שלי אמר לו ״נו אז שיהיה שכיר, יש להם אחלה תנאים״. אמא שלי התעשתה על עצמה ושאלה את הרופא מה היא צריכה לעשות כדי שיהיה לי סיכוי. הוא המליץ לה על שחייה ופיזיותרפיה. אמא שלי ישר רשמה אותי לשיעורי שחייה בקאנטרי. עכשיו שתבינו, הייתי הילד היחיד שהיה מנוי לקאנטרי בגיל 3. עכשיו קאנטרי נשמע לכם מקום חביב, זה קאנטרי של נכים. יותר דומה למגרש חלקי חילוף לבני אדם.
ועוד קצת עלי, מגיל 3 עד 18 הייתי במעקב רפואי
אחת לשלושה חודשים הייתי נוסע לבית חולים אלין בירושלים. עובר יום בדיקות, צילומי רנטגן, מבחני ריפוי ועיסוק, איך אני אוכל סכין ומזלג, עולה ויורד מדרגות, מכפתר חולצה, שורך שרוכים. כל שלושה חודשים היה לי מבחן. פעם אחת נכשלתי בירידת מדרגות בלי מעקה, סיימתי ברמב״ם אין מועד ב׳, יש פנימית ג׳. שבועיים אכלתי אוכל מקשית.
עד גיל 29 מעולם לא הרגשתי שונה מאחרים. סיימתי תיכון, הוצאתי רשיון, התנדבתי לשירות צבאי, סיימתי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, אימצתי כלבה והחיים נראו דבש. הייתי בטוח שאני מוצא עבודה בצ׳יק צ׳ק. הכל התפוצץ לי בפנים, שנתיים וחצי חיפשתי עבודה. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי שפוסלים אותי בגלל הנכות שלי. איבדתי את הביטחון העצמי והסתגרתי בפני העולם. הרגשתי כישלון טוטאלי כאפה מהחיים.. למרות הכל לא וויתרתי, המשכתי כל יום לחפש עבודה. העקשנות השתלמה והתקבלתי לכי״ל חיפה ככלכלן.
איך חולה שארקו מארי טו׳ת שבקושי מצליח לעמוד על הרגליים מעמיד מופע סטנד-אפ שלם?
החיים היו מעולים, היה לי תפקיד שחשקתי בו מאז שהתחלתי ללמוד כלכלה, תנאים טובים. שכרתי בית רק אני וצ׳ילי הכלבה שלי. ביליתי וטרפתי את החיים ועדיין היה שם משהו חסר – זוגיות. בגיל 33 פירסמתי פוסט בפייסבוק יצאתי למסע לחפש את החצי השני שלי, חשבתי שזוגיות ועבודה תגרום לי להיות מאושר. אבל המסע שלי הוביל אותי לחיפוש הזהות שלי אותה מצאתי על במת הסטנדאפ. שבועיים אחר כך הכרתי את אשתי לעתיד.
ישבתי בבית קפה עם הסטנדאפיסט תמיר בוסקילה. וכמו אצל פסיכולוג רק בלי ספה. פתחתי בפניו את כל סיפור חיי. תמיר אמר לי ״תתמקד בכאב ובקושי״. והתחלתי לירות ״אני לא יכול לעלות מדרגות בלי מעקה״ והוא עונה לי ״מעולה״ דמעות מתחילות לחנוק אותי ״עברתי 3 ניתוחים עד גיל 17״ והוא עף ״זה טובבב״ אני מקופל הרצפה ומייבב ״אני מתנוון. ההליכה שלי מתדרדרת״ והוא מבסוט ״בואנה זה ענק״ אני נבוך ״עד גיל 33 הייתי בתול״ והוא בוכה מצחוק ״די בואנה זה יהיה מופע קורע. אנחנו הולכים לעשות בוכטות! ועם ההטבות מביטוח לאומי אתה בכלל תהיה מסודר לחיים״
תבינו מה עברתי עד שהגעתי לבמה
הייתה לי עבודה מסודרת. כלכלן בכיר, 7 שנים, משכורת. תנאים. עזבתי הכל והלכתי על הסטנדאפ. אמא שלי איחלה לי בהצלחה ואבא שלי חשב שהסתובב לי הראש. מבין אותו מילא בן נכה, אבל סטנדאפיסט?! עכשיו בן אדם בריא אומר בסדר נלך ננסה כמה בדיחות, לא ילך? נמצא עבודה אחרת.
המטרה הראשונה שלי זה לא להצחיק. רק להצליח לעלות לבמה מבלי להתרסק. לאומן גדול יש דרישות. חדר נפרד וי איי פי. חדר משחקים. אוכל מיוחד. משקאות מיוחדים. מגבות חמים. לי יש בקשה אחת. שתהיה רמפה לבמה.
נתראה על הבמה
באהבה🙏🏻❤️
